היות ויסודיות היא השם השני שלי, המחקר לפוסט הזה העלה את ה"מד מן" ו"לחנך את ג'ני", שניהם משתמשים בעישון "סובראנייה" כמטאפורה לזוהר של סוף פיפטיז-תחילת סיקסטיז -לא מצאתי עדות לכך שהסיגריות הוורודות היו שגורות אז בשימוש יותר מבכל תקופה אחרות. אין לי בעיה עם זה שמאסתי ב"מד מן" כבר אחרי כמה פרקים, אבל קצת מביש להודות ש"לחנך את ג'ני" ("An education"), סרט שהתכוונתי לראות בלי שום קשר, נצפה בסוף מהפרספקטיבה הזאת.
לא יודעת ממה להתחיל -מהמשחק המדהים של קארי מוליגאן ופיטר סרסגארד, מבנייה עמוקה של דמויות, מקסם בו הופך סיפור קטן לדראמה מותחת מלאת רגש, הפסקול, הצבע, הויז'ואל או מעצם העובדה שהסרט מצליח להעמיד דמות פמיניסטית אמיתית וחזקה בתוך הקונטקסט השמרני של פרבר לונדוני טרום-ביטלזי. אפשר לומר אולי שניכר כאן הטאצ' הנשי של הבמאית הדנית לון שרפיג (שמורשת 'דוגמה 95' משתחררת לה טיפה בסצנת מירוצי הכלבים), למרות שהיינו כבר עדים לסרט גרוע שצילמה אן פונטיין על אחת הנשים החשובות של המאה ה-20, הלא היא שאנל, שמצטיירת בו כאישה אינרטית ששיחק לה המזל בלהשיג שני מאהבים עם כסף וקשרים.
ג'ני בת ה-16 משחררת לאוויר עולם מילים כמו אלגר, טרה שיק, פרה-רפאליטים וקאמי בכזו חינניות שאי-אפשר שלא להתאהב. היא צמאה לידע, לחיים בפול ווליום, ורק לרגע מתפתה לחוות את הכל במסלול מהיר. היא יודעת לשאול שאלות וגם לא משלה את עצמה בקשר לתשובות, ואחרי המהלומה הקשה היא מתעשתת, ובמקום לשקוע ברחמים עצמיים, בשיניים נלחמת על ההזדמנות השנייה. למרבה האירוניה, נושאים כמו לחץ חברתי לבחירת מסלול חיים "נכון" וחינוך נשי כדרך להעביר זמן עד להגעתו של הנסיך הגואל, שבאמת יעניק משמעות לקיומנו, אף פעם לא הפסיקו להיות רלוונטיים. "לחנך את ג'ני" יכנס יום אחד לרשימת סרטים מומלצים שאכין לדופינה כשתגדל, ובינתיים אני משתדלת ש"נסיכה" לא יהיה בין שמות חיבתה הרבים.
ולסצנה שממנה הכל התחיל:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה