דפים

יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

Once upon a time

והנה, כהובטח , טעימה נוספת מהרזומה העיתונאי שלי. תאריך כתיבה: 24 לאפריל 2008. רציני וארוך למדי גם הפעם, אבל מזכיר נשכחות...


אופנת רחוב היא הפרשנות האישית של התכתיב החברתי לפרטים הנחשבים, בדרך כלל משיקולים שאינם רציונליים, ל"נכונים", "ראויים" ו"יפים" בנקודת זמן מסוימת. מיותר לומר שאותה פרשנות אישית יכולה להביע דווקא תגובת מחאה על נורמות הלבוש המקובלות, דבר המוליד אנטי-אופנה, שעם הזמן אף היא הופכת לחלק מהמיינסטרים, כמו שקרה לפאנק של שנות ה-70 או הגראנג' של שנות ה-90.

צילום אופנת הרחוב והן הווי המועדונים החל כתחביבם של בודדים, אשר ביקשו לתעד ולפאר תופעה תרבותית-חברתית שלרוב נטלו בה חלק –כך צולמו נשפים, מירוצים ושאר האירועים של החברה הגבוהה, שרק נציגיה יכלו להרשות לעצמם לעקוב אחרי שינויי האופנה. המצב השתנה עם עליית פולחן הנעורים והתפתחות הקונפקציה בשנות ה-50 וכן תופעת מחזור אופנת העבר (וינטאג') כחלק מהמגמות הפוסט-מודרניסטיות של שנות ה-60. הצעירים החלו לבטא עצמם במלבושיהם כחלק מתת-תרבויות שונות, שמטרתן מרד בממסד –טדי בויז, רוקבילי, בייקרס, זוט, סקינהדס והרשימה עוד ארוכה. בנסיון לבחון מחדש את גבולות המהוגן ולבדל עצמו מהסביבה יצר הדור הצעיר תמהיל אופנתי שנראה ברחובות הערים עד היום, ומקורו ברשתות האופנה לצד ארון הסבתא, מותגי יוקרה לצד שווקי הפשפשים והקאסטומייזינג.

ובאשר לתיעוד האינדיווידואל המוחצן, תמיד היה בסביבה מישהו שישלוף את העדשה –כך, הקפיא דיוויד ביילי את אווירת ה'סווינגינג לונדון' בסיקסטיז, פליס קוינטו ובובי מילר הנציחו את עידן הדיסקו בסטודיו 54 בסבנטיז ואיימי ארבוס התחקתה אחרי ניו-יורק של האייטיז, כאשר צילמה טיפוסים אקסצנטריים ברחובות הלואר איסט סייד, סוהו והאיסט ווילג’. בניינטיז זוהה הפוטנציאל המסחרי שבתיעוד אופנת הרחוב, שעם הזמן הפכה לגורם שהשפיע על הרגלי צריכת האופנה לא פחות ממסלולי התצוגות. נציגיהם של תאגידי ענק שוטטו ברחובות האופנתיים ופקדו את מקומות הבילוי הלוהטים ביותר של בירות העולם בניסיון לתעד את המתלבשים המצטיינים והייחודיים ובכך לזהות את המגמות המתהוות. היום, בעידן האינטרנט והמצלמה הדיגיטלית, עם צורך מוזר לתעד ולקטלג כל פרט בחיינו האישיים, בלוגים המתעדים אופנת רחוב מסביב לעולם הפכו לתופעה שכיחה למדי.
איימי ארבוס

סטודיו 54

Thecobrasnake
בזכות טעם אישי משובח, פתיחות אופנתית וראייה ייחודית של צבע, צורה ופרופורציה צלחו בלוגרים אחדים לרכוש מעמד בקרב עסקני האופנה, שמקפידים להזמינם לסיקור תצוגות, מסיבות שוות והשקות נוצצות בכל פינות תבל. עבור חלקם הפך התחביב לעיסוק של ממש, אתריהם מתחדשים על בסיס יומי, זוכים לאלפי כניסות, ביקוש בקרב מפרסמים ודירוג ברשימות כגון "100 מקורות ההשראה החשובים בתחום העיצוב". כאלה הם הבלוגים של סקוט שומן מ-"The Sartorialist", איוון רודיק מ-"Face Hunter", מרק האנטר מ-"The cobra snake" וצוות ה-"Misshapes". כל אלה הפכו למכתיבי טון של ממש, חלקם פרסמו ספרים, הציגו בתערוכות, ואם צולמתם על-ידם יהיה לכם מה לספר לנכדים.
The Sartorialist
Facehunter
בתל-אביב יש שני שחקנים עיקריים (וצנועים יותר) בזירה –יעל סלומה ונמרוד אביגאל (ל"ההולך ברחובות" ול-"ILook" בהתאמה), שמפיעילים את הבלוגים שלהם כבר יותר משנה ותופסים את "קורבנותיהם" בעיקר במשולש הטרנדי של קינג ג'ורג-שינקין-דיזינגוף. המצולמים לרוב צעירים עד צעירים מאוד, לרוב צבעוניים, יצירתיים ובלתי-צפויים, חלקם אורחים קבועים על דפי הבלוג ואף הספיקו להפוך לסטארים מקומיים בפני עצמם –מפלייריסטים בחנויות יד-שנייה נחשבות ועד סטייליסטים/ מלבישים/ כתבי-תלמידי-מעצבי אופנה.

ההולך ברחובות

התופעה כולה, ברוכה וחיובית ברובה, גרמה להיפוך היוצרות –לא עוד צלמים הצדים את המתלבשים המחתרתיים והאוונגרדים הנקראים בדרכם באופן מקרי, אלא גנדרנים הלבושים בקפידה על גבול המאמץ שתרים אחרי הצלם בתחנות הקבועות בשיטוטיו. גם הגלובליזציה ונגישות המידע לא עשו טוב למתלבש האינדיווידואלי –כולם מתעדכנים באותם המקורות, מאמצים את אותם הגימיקים ויוצרים ביקוש לאותם פריטי וינטאג', מה שגורם לפוקדי המסיבות בשטוקהולם להתלבש בדיוק, אבל בדיוק כמו חבריהם בגלזגו, מוסקבה או תל-אביב. רשתות האופנה גם הן לא נשארו מאחור –"קסטרו" העלתה ברשת פרויקט שבמסגרתו נערים אנונימיים זוכים להפקת אופנה פריסטייל אישית, ואילו TNT שאלה את פורמט הקמפיין החדש מ-'בלוגי אפנת רחוב תל אביבים'.

העלייה המטאורית של צילום אופנת הרחוב –מאיזוטריה למיינסטרים –ללא ספק לא תשאיר את הדברים כפי שהיו, ומעניין יהיה לעקוב אחרי התפתחותו. נקווה שרחובותינו יהפכו ללבושים טוב יותר, אפילו מתוך חששו של האדם הפרטי להתקל בצלם כשאינו במיטבו; שיצירתיות ומקוריות המתלבשים תמשיך להפרות, לרגש, לסקרן ולהצחיק אותנו, ולא ניחשף לעוד רצף חיוור של קורבנות אופנה חסרי אמירה וייחוד. ובינתיים –חייכו, נתפסתם!

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

Label talk

אני אוהבת תוויות, לפעמים עד כדי איבוד שיקול הדעת. כלומר, הבגד בא לפני -מגע הבד, הפיתוח, הפיט והגימור, רק שהתווית מהסוג הנכון ערבה לכל אלה מראש. התווית היא הצהרת כוונות, חותם הייחוס, תקציר קורותיו של בית אופנה -מסדנא קטנה לקאנון תרבותי, ותמצית שפתו העיצובית.


מתוך:( Fashion: A History from the 18th to the 20th Century ( Taschen

התווית של שאנל משנות ה-20 (הנדירה והמבוקשת ביותר) נושאת את שמה המלא, בכתב נטוי, הדגשה וציון המיקום: פריז. רק כעבור עשור תתגבש התווית האייקונית, המינימליסטית, בה כל אות ורווח הם כמכת פטיש על סדן. אני בספק אם "גבריאל שאנל, פריז" הייתה מוצאת את עצמה באותו המקום בו מצויה "ש.א.נ.ל" ב-2010.

והנה כמה איקונות מארוני.

יום שישי, 15 באוקטובר 2010

Crazy B


עיצוביה של בטסי ג'ונסון עומדים, מבחינתי, על הקו הדק שבין טעם רע להברקה אקראית, או כמו שאמר מיסטר מאסטרמיינד, "לא הייתי שם אותה ואותך באותו המשפט". האובר-זי-אדג'ינס של לקה-לורקס-ורוד-שושנים-חברבורות מעורר בך פתאום משהו פנטזיונרי וילדותי שאי-אפשר לעמוד בפניו. הזוג שבתמונה הגיע לפני חודש מאיזה תמהוני שהדביק את כל הבולים, הסלוטייפים לאבטחה ופיתקית הכתובת ישירות על הקופסא. בנוסף, המידה התגלתה כגדולה, ואני כנראה אצטרך להפרד מהנס הורוד הזה, ובצער רב. מישהו מעוניין?

יום שלישי, 12 באוקטובר 2010

Alert: fashion magazines

כשהתחלתי לרכוש מגזינים באופן סדיר, בסביבות שנת 99, אמא שלי, בעודה מעלעלת בעמודי הכרומו של "ווג" האמריקאי, נאנחה ואמרה: "הז'ורנלים האלה יובילו אותך להפקרות". זה הרי טבעי לחשוק בכל היופי הבלתי מושג הזה ולהקרע ביו הרצוי והמצוי. ולמרות שתמיד ידעתי להסתדר, "לשאוב השראה" ו"לתרגם", כמה שהיא צדקה אז...
אני לא מכירה דמות המבטאת את המרדף הנשי הנצחי, פתאטי וראשוני גם יחד, אחרי יופי וגנדור, כמו אלוצ'קה הקניבלית, דמות משנית ברומן הקאלט של איליה אילף ויבגני פטרוב "שנים-עשר כסאות" (1927). אלוצ'קה, אשר זוכה לכינויה בשל הלקסיקון המתומצת לשלושים ומשהו מילה כאילו הייתה בת לשבט קניבלי, היא עקרת בית במציאות האפורה והרעבה של רפובליקת הבננות הבולשביקית החדשה. מתחרה בדמות היורשת מבית וונדרבילט (הכוונה היא, כנראה, לדוכסית ממרלבורו, או לאחת מקרובות משפחתה, למרות שמדליק היה לדמיין כי מדובר בגלוריה וונדרבילט השערורייתית, שרק נולדה ב-1924), אותה הכירה על דפי מגזין אופנה, עוקרת את שלוותה ומרוקנת את ארנק בעלה.
הפרק הבודד (מתוך ארבעים) שמוקדש לגברת הססגונית הזאת תמיד הצחיק אותי עד דמעות, והחלטתי לתרגמו לעברית -רגע לפני שגיליתי שהספר תורגם ב-2007 ע"י דינה מרקון (הוצאת "כרמל ירושלים"). לא הייתי עושה זאת טוב יותר:
אלוצ'קה בגרסה קולנועית מ-1970.
Classic flapper a-la Louise Brooks

1971. Silent movies vamp a-la Clara Bow

המאמץ המלחמתי של אלוצ'קה מוביל, בין היתר, לרכישת שני כסאות במכירה פומבית. הכסאות האלה הם חלק ממערכת של שנים-עשר כסאות אנגליים, אחריהם דולקים בנדר וקיסה, שני גיבורי הרומן, בתקווה לזכות ביהלומים המוחבאים, לכאורה, בריפודו של אחד מהם. במפגש עם אלוצ'קה מצליח בנדר לשכנעה כי השימוש במסננת תה חזר לאופנה בחברה הגבוהה, והיא מסכימה להמיר את הכסא שברשותה לאחת כזו שבנדר (במקרה) הכין מראש. שני האטריבוטים -מסננת התה וצווארון הפרווה הצבוע, לצד מילות הסלנג הפרטי שיצרה, הם חלק בלתי נפרד מתרבות הפופ הרוסית.
פסל לאלוצ'קה בחרקוב, אוקראינה: כיסא, צווארון הפרווה ומסננת התה