For now elegance

הנה מגיעה לה עונת מעבר הכה נחשקת והכה קצרה, ואיתה משבר הנעליים.

בעודי מדמיינת את הדגם שיהלום את מלתחת הסתיו שלי בצורה הטובה ביותר, זכרוני מגריל את נעלי המניפה שבתמונה, באדיבות "חשמל 15". היות והחיבור ביננו נוצר כחצי שנה אחרי שהדגם יצא לשוק, במקום הגרסה בנייבי זכיתי לזו בסלאדין-טורקיז, צבע שמעתה יהפוך, בלית ברירה, לבייסיק החדש. ותראו איך הוא תואם את צבעי הג'ורנל!

קצת מביך, אבל התמונה צועקת פדיקור. דחוף. ובלי הפרוטו-שאנל על הבהונות הפעם, בבקשה.

Finally mine!

סופסוף זוג מושלם של "דניאל גרין" נחת על סף דלתי! הנעליים האלה, מסתבר, חיכו רק לי, כי איך אפשר להסביר אחרת את העובדה שהשילוש הקדוש של צבע הפודרה החולמני, הרוזטה השופעת והמידה 7.5 מעולם לא ננעל? יש לציין כי מספור המידות שהיה נהוג ב"דניאל גרין" קצת שונה מן המקובל היום, והוא כולל אות ומספר לציון הרוחב+ מידה דו-ספרתית, לדוגמא "B70" או "2A75". למרבה הפלא הצפנים הפשוטים האלה נשארים בגדר תעלומה עבור המוכרים ברשת, שמעריכים את המידה על-פי אורך הסוליה. כיף להרגיש לפעמים סופי נבו.
אהה, והן משמיעות צקצוק כזה בזמן ההליכה -בגלל המסמרים החיצוניים בעקב. ג'אסט לאבלי.

Crazy B

עיצוביה של בטסי ג'ונסון עומדים, מבחינתי, על הקו הדק שבין טעם רע להברקה אקראית, או כמו שאמר מיסטר מאסטרמיינד, "לא הייתי שם אותה ואותך באותו המשפט". האובר-זי-אדג'ינס של לקה-לורקס-ורוד-שושנים-חברבורות מעורר בך פתאום משהו פנטזיונרי וילדותי שאי-אפשר לעמוד בפניו. הזוג שבתמונה הגיע לפני חודש מאיזה תמהוני שהדביק את כל הבולים, הסלוטייפים לאבטחה ופיתקית הכתובת ישירות על הקופסא. בנוסף, המידה התגלתה כגדולה, ואני כנראה אצטרך להפרד מהנס הורוד הזה, ובצער רב. מישהו מעוניין?

Every girl needs a bling

It happened one day

...וקיבלתי מהתיקון את נעלי ה"בלנסיאגה" החדשות שלי. שבועיים לפני כן, במהלך שיטוט אקראי באחת מחנויות יד השנייה הקבועות, ראיתי בזווית העין שילוב מוכר למדי של חגורות עור גסות ואבזמים, והלב שלי נפל לתחתונים.

זה היה ב-2003, באיזה קורס בשנה ב' בו התבקשנו לבחור בית אופנה לצורך השראה, וכשהצעתי את "בלנסיאגה", המנחה שלי טיפה עיקמה את האף. ניקולא גסקייה, שעד שהזניק את "בלנסיאגה" ללב הקונצנזוס בקיץ 2005, נחשב עדיין, שש שנים אחרי שמונה למעצב הראשי של הבית הספרדי, לעוף מוזר, ל"מעצב של מעצבים". כמו פריטים רבים בקולקציות של גסקייה מקיץ 2001 ואילך, גם מכנסי סופר-סקיני בעלי המותן הגבוהה, שמלות גלישה משופעות חיתוכים אנטומיים, משחקי דרייפינג ושקיפויות בבדי רשת היי-טקיים, הדפסים דיגיטליים -כל מה שעושים היום שמות חמים כמו "פרואנזה שולר", "רודארטה" ו"אלכסנדר וונג" -הקדימו בהרבה את זמנם.

אך היה בקולקציה הזאת עוד חידוש, שיחלחל ויתעצם עד מהפכה של ממש: הנעליים. שיתוף הפעולה של גסקייה עם פייר הרדי החל אמנם ב-2001, אך זוהי שנת המפנה -הסטילטו העדין והנחבא-אל-הכלים פורש לגמלאות לטובת סנדל מאסיבי בעל פלטפורמה פנימית, עקב רחב וגבוה, חגורות שלובות מעור עבה ואבזמי ניקל במראה BDSM.

כמה התענגתי אז על קלואי סביניי בטוטאל לוק מהקולקציה, עם "בראון באני" בקאן...

זה אולי יישמע ספקולטיבי, אבל נעליים מסוג זה, שמאריכות ומעדנות את הרגל, מאזנות היטב גם את הסילואטות ההדוקות והקצרות, וגם את אלה הנפחיות, מאהובותיו הגדולות של גסקייה. מאז גובה ונוכחות אימתניים, המושגים בעזרת פלטפורמות חבויות או תושבות ועקבים אינסופיים בצורות שלא נראו קודם לכן רק הלכו ותפסו תאוצה -כן, הפלטפורמות העגולות של בריאן אטווד, העקב המוחסר של בררדי וה"ארמדילו" של מקווין כולן צאצאים של הסנדלים השחורים החדשים שלי!

ניקולאס קירקווד: the maverick

אנטוניו בררדי: the wannabe

אלכסנדר מקווין: the schizophrenic

ניקולא מון אנג', אני מקווה שזו תהיה התחלה של ידידות מופלאה...