...וקיבלתי מהתיקון את נעלי ה"בלנסיאגה" החדשות שלי. שבועיים לפני כן, במהלך שיטוט אקראי באחת מחנויות יד השנייה הקבועות, ראיתי בזווית העין שילוב מוכר למדי של חגורות עור גסות ואבזמים, והלב שלי נפל לתחתונים.
זה היה ב-2003, באיזה קורס בשנה ב' בו התבקשנו לבחור בית אופנה לצורך השראה, וכשהצעתי את "בלנסיאגה", המנחה שלי טיפה עיקמה את האף. ניקולא גסקייה, שעד שהזניק את "בלנסיאגה" ללב הקונצנזוס בקיץ 2005, נחשב עדיין, שש שנים אחרי שמונה למעצב הראשי של הבית הספרדי, לעוף מוזר, ל"מעצב של מעצבים". כמו פריטים רבים בקולקציות של גסקייה מקיץ 2001 ואילך, גם מכנסי סופר-סקיני בעלי המותן הגבוהה, שמלות גלישה משופעות חיתוכים אנטומיים, משחקי דרייפינג ושקיפויות בבדי רשת היי-טקיים, הדפסים דיגיטליים -כל מה שעושים היום שמות חמים כמו "פרואנזה שולר", "רודארטה" ו"אלכסנדר וונג" -הקדימו בהרבה את זמנם. 
אך היה בקולקציה הזאת עוד חידוש, שיחלחל ויתעצם עד מהפכה של ממש: הנעליים. שיתוף הפעולה של גסקייה עם פייר הרדי החל אמנם ב-2001, אך זוהי שנת המפנה -הסטילטו העדין והנחבא-אל-הכלים פורש לגמלאות לטובת סנדל מאסיבי בעל פלטפורמה פנימית, עקב רחב וגבוה, חגורות שלובות מעור עבה ואבזמי ניקל במראה BDSM.
כמה התענגתי אז על קלואי סביניי בטוטאל לוק מהקולקציה, עם "בראון באני" בקאן...
זה אולי יישמע ספקולטיבי, אבל נעליים מסוג זה, שמאריכות ומעדנות את הרגל, מאזנות היטב גם את הסילואטות ההדוקות והקצרות, וגם את אלה הנפחיות, מאהובותיו הגדולות של גסקייה. מאז גובה ונוכחות אימתניים, המושגים בעזרת פלטפורמות חבויות או תושבות ועקבים אינסופיים בצורות שלא נראו קודם לכן רק הלכו ותפסו תאוצה -כן, הפלטפורמות העגולות של בריאן אטווד, העקב המוחסר של בררדי וה"ארמדילו" של מקווין כולן צאצאים של הסנדלים השחורים החדשים שלי!
ניקולאס קירקווד: the maverick
אנטוניו בררדי: the wannabe
אלכסנדר מקווין: the schizophrenic
ניקולא מון אנג', אני מקווה שזו תהיה התחלה של ידידות מופלאה...
