The leftovers

כמו שרואים, הצלחתי להוציא מערכת פדיקור ה"מינקס" שלי גם מניקור -רק חיכיתי למאורע מתאים לעשות זאת. ולמרות שאותו המאורע התגלה כמאכזב, הבזקי הזהב שפיזרתי לכל עבר שימחו את ליבי והיו לגמרי שווים את ההשקעה. כל העסק לקח משהו כמו 40 דקות (כולל מניקור יבש ופוליש של הציפורן -חובה!) של מיומנות מפתיעה, כולל הצרת אפליקציות רחבות מדי מהמעט שנשאר. בבטחון אפשר לומר שהעסק לא יחזיק מעמד כמו בציפורני הרגליים -כבר ביום השני התחלתי להרגיש את הקצוות הרופפים, ובניית מגדלי החול בשבת אף החמירה את המצב. כאמור -לארועים מיוחדים בלבד.

Personal boundaries

כולם בוודאי זוכרים איך לפני הסבב האחרון של הרטרו לאייטיז והניינטיז תופעות כגון כריות כתפיים, גופיות בטן, שפם, פאייטים, חולצות פלאנל וג'ינס בטוטאל לוק היו לביג נו-נו בכל שיח אופנה. ורק כמה שנים וקריסטוף דקנין אחד אחרי, קונצנזוס ה-mauvais ton פינה את מקומו לקונצנזוס הסגידה העיוורת. מסקנה: בתקופה בה חיי טרנד קצרים מאין כמותם, כשכל איזוטריה הפכה לקלאסיקה ולא נשארה עוד פינה בהיסטוריית האופנה שלא זכתה לעדנה מחודשת, never say never. וזאת סיבה טובה להעלות את רשימת המסורבים שלי, ה-Don't Wish List, ולבדוק אם היא תשאר בעינה גם בעוד שנתיים:

1.Monkey fur -כששמעתי את המושג לראשונה, חשבתי שמדובר בסוג של אפטונים (אם כי לא מדובר בשם של אדם), מושג שנגזר ממראה פרוות המחלפות הזאת. וכשנודע לי שמקורה לא בגזיזתו של איזה יאק, אלא בפשיטת עורם של קופי קולומבוס, ליבי נמחץ. מעילים או גימורים מפרוות קוף, פרווה שחורה ומבריקה, ששערותיה הארוכות מגיעות עד 10 ס"מ ומזכירות מאוד שערות אדם, היו, מסתבר, לטרנד ענק מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20 (סקיאפרלי עשתה אפילו נעליים), מה שכמעט גרם להשמדתו של הזן. לאחרונה נראו פרוות במראה דומה על המסלולים (לנווין, גארת פיו, אלכסנדר וונג -אומרים שזה פרוות עזים שנראית כמו...), הסלבס תמכו (אנה דלו רוסו, טרנס קו) וגם ברחוב נשמעה תהודה, הודות לשוק החם ב-ebay. ללבוש פרווה זו תחושה שאין שנייה לה, ולמרות שגם אני פונה לעיתים לתירוץ המטופש שפרוות יד שנייה לא מכבידות על המצפון כמו אלה מיד ראשונה, אין לי הרבה חרטות או ייסורים בעניין הפרוות שבבעלותי. אבל קוף? אולי זה הדרוויניזם והאסוציאציה האיומה לאהיל מעור אדם מהמורשת הנאצית, אבל עד כאן. מסורבת מצפון, מה שנקרא.

"She's stylish, she's chic and she also is smart. For lounging in her boudoir, this simple plain pajama. Her cloak is trimmed with monkey fur to lend a dash of drama" -"Beatiful girl", 1933

2. Armadillo purse שייך, בעצם לאותה הרובריקה של מסורבי מצפון. נחשפתי לתיק מהסוג הזה בירח הדבש במרכז אמריקה לפני חמש שנים, ואחר כך ראיתי אחד, מפונש לעילא, בתערוכה המוקדשת לאוסף האופנה של איריס אפפל במט (ויש גם ספר, בהוצאת ת'מס&האדסון). כמו שאמרתי, אין לי בעיה עם פרוות, פוחלצים, קרניים וגולגלות, אבל משהו בהוצאת קרביים של החייה הפרהיסטורית הזו, אפלה ומוזרה גם במצבה החי, וקיפול השיריון, פשוט מעביר בי חלחלה.

3. Scrunchy ballerinas -והגענו לאגף הנעליים הבלתי-אפשריות. יש לי זוג אחד כזה, של "טופשופ", שדפק לי לגמרי את עצם הבוהן בעקבות הלחץ שמפעיל הגומי על הקרסול התחתון. ההמצאה הגאונית של הגומי המושחל בתעלת הגפה פותרת את היצרן מבניית והקשחת העקב, דבר שימנע מנעל להחליק מהרגל. אבל במחיר כזה? מעניין אם נעליים מיוחסות מהסוג הזה של "פראדה" ו"לנוון" עושות את אותו הנזק.
4. Clogs & mules -כמה זה מעייף לאמץ את אצבעות הרגליים בכדי לא לאבד את כפכפי העקב, ששלטו בתחילת העשור! מעידות וכאבי תופת לגב התחתון יצאו לי מזה. כל זה נכון כפליים לגבי נעליים עם סוליית עץ, שנשכתי שפתיים למען יופיין עוד בגיל חמש. ולמרות הטרנד הקורץ -תודה, אבל לא, תודה.

5. Polyester, מלך הפרספירציה, נמצא בגזרת הבדים לצד אחיו הסינטטיים אקרילן, ניילון ובנלון, ואולי שחכתי כמה. וזה חבל, תחשבו כמה פריטי וינטאג', חלקם בעלי הדפסים מדהימים ששמרו בלי בעיה על צבעיהם המרהיבים, הם מחוץ לתחום בשבילי (ובעלי החנויות הקבועות של יודעים זאת). מה לעשות, חשוב לי שהגוף שלי ינשום (אני חורגת ממנהגי זה כשמדובר במשי ועור).

6. Halter neck -במיוחד עם צווארון עומד כזה -כל מילה מיותרת. למי זה יכול להחמיא???

7. Waistcoat -או בפשטות, הווסט. ניסיתי הכל -וינטא'ג, גברי (ומי כמוני סוגדת ללבוש הגברי הקלאסי!), ארך, פרווה, ספארי, אתני-פולקלוריסטי. גם על קייט מוס זה נראה מתלהב ומאולץ בעיניי.

Abandon all hope, You who enter here...

אחרי שמונה שנים, בהן ניסה פפה הגדול להניע אותי מצביעת דלת הכניסה בטענה שעל דלתות הבניין להיות זהות -טענה שלא עבדה עבור השכן ממול -הדלת שלנו לבשה לבן. הכחול של המקוש והמספר, הכחול היווני, הוא מזכרת מאי האהוב עלינו מכל -נקסוס. אולי בשנה הבאה?..

A guilty pleasure

לפני שנתיים גם אני נמניתי עם צבא כותבי האופנה, ובדיוק כשהגעתי למסקנה שהעסק הזה הוא בעיקר לעיסה של ידיעות יד שנייה וסקירה מאולצת של קולקציות המקומיות (רצוי בנימת פרגון), האתר בו כתבתי, 2DRESS, ירד מהרשת. החלטתי להעלות כאן כמה כתבות בהן הייתי גאה בזמנו, למרות שהטון והניסוח הרציניים על גבול מדעיים מצחיקים אותי היום -זה רק אופנה...
הכתבה הראשונה שייכת לרובריקת ה"אייקון", שנראה שאמשיך אותה כאן בעתיד. פרט משעשע -אם תקלידו "ג'וזפין בייקר" בוויקיפדיה בעברית זה יתן לינק לכתבה הזאת, שמזמן לא קיימת ברשת.

אז התעזרו בהרבה נחישות (זה ארוך מן הרגיל), הנה זה בא:

ג'וזפין בייקר: הפנינה השחורה
עד היום קשה להסביר איך הצליחה ילדה שחורה מסנט. לואיס שבמיזורי השמרנית, בתה של כובסת קשת יום, לכבוש בסערה את בירת העולם –פריז. היא פרצה את מגבלות מעמדה ומוצאה האפרו-אמריקני בשנים שהדבר היה בגדר חלום, כבשה במות אירופה בריקודיה החלוציים, המיסה אלפי לבבות מעל מסך הכסף, לחמה בגזענות ובנאציזם, אימצה שניים-עשר ילדים והפכה לאחד מסמלי תקופתה ולאגדה חיה.
פרידה ג'וזפין מקדונלד נולדה ב-1906 למציאות עגומה של עוני ומהומות על רקע גזעני, אשר האיצו בה לעזוב את הבית כבר בגיל 13. היא מתחילה להופיע עם להקות וודביל נודדות, ולבסוף שמה צעדיה לניו-יורק, המצויה בשיא פריחתה של התרבות השחורה. לאחר השתלבות במספר הפקות בתפקידי נערת מקהלה, אותם היא מטבלת בניחוח קומי, מלוהקת בייקר במופע "שחור" חדש, "La Revue Negre", המתוכנן לתור באירופה. ב-2 לאוקטובר 1925 היא עולה על במת תיאטרון ה-Champes Elysees בפריז ויוצרת סנסציה עם ארוטיות נטולת העקבות של ריקוד צ'רלסטון פראי ומוטרף, כשלגופה חצאית וקולר נוצות בלבד.

בן לילה היא הופכת מנערה אלמונית ל"פנינה השחורה", "האלה הקריאולית" ו"ונוס מברונזה", מעריציה מציפים אותה במתנות, ביניהם יהלומים ומכוניות, והיא מקבלת כ-1,500 הצעות נישואין. בייקר, עם עורה הכהה והבוהק, גפיה הארוכים ושער קצר המשוך בג'ל, הייתה להתגלמות סגנון הארט-דקו על עניינו הרב בתרבות האפריקנית ומוסיקת הג'ז, וכן לסמל השחרור המיני של שנות ה-20 וה-30. תנועתה האנרגטית, קומית וחושנית כאחד, לצד התלבושות הנועזות, ביניהם חצאית בננות הסאטן הנודעת, משמשות השראה לאלפי נשים, המנסות לחקות את המראה האקזוטי בעזרת תכשירים לשיער והכההת עור.

המעצב הגרפי פול קולין, שהנציח את דמותה בעשרות ליטוגרפיות, מציגה בפני האליטה החברתית והתרבותית של פריז. היא מבלה את זמנה בחברתם של ג'ורג' סימנון, ארנסט המינגוואי, גרטרוד שטיין, פ.סקוט פיצג'רלד ומדגמנת עבור פיקאסו ולה קורבוזייה. טעם אישי משובח ופופולאריות עצומה, המאפשרת אורח חיים נוצץ ואקסטרווגנטי, הכולל רכישת טירה עתיקה, טיפוח חיות מחמד אקזוטיות דוגמת צ'יטה, שאף מרבה להופיע עמה בציבור ועל במה, והוצאות עתק על תכשיטים ובגדים הופכים את בייקר ליקירת מעצבי האופנה בני התקופה, ביניהם פול פוארה וקריסטיאן דיור. קשה לסכם את כל מפעלה של האישה המיוחדת הזו. הקריירה הבימתית שלה, שנפרסה על חמישים שנה, כללה שלושה סרטים, מספר תקליטים וסיבובי הופעות בכל רחבי העולם. ב-1937, בעקבות קבלת פנים צוננת וספוגת גזענות בארה"ב, הופכת בייקר לאזרחית צרפת, אותה היא משרתת כחברה בכוחות החופשיים בימי הכיבוש הנאצי.

במהלך שנות החמישים והשישים היא הופכת לתומכת נלהבת בתנועה לשוויון הזכויות האמריקאית, ובביקוריה במולדתה מסרבת להופיע בעולמות הדוגלים בסגרגציה גזעית. במקביל מאמצת בייקר שניים עשר ילדים מקבוצות אתניות שונות, "שבט הקשת בענן" בפיה, במטרה לגבש אחווה משפחתית רב-לאומית. היא נפטרה ב-1975, ימים אחדים אחרי בכורת מופעה הרטרוספקטיבי בתיאטרון Bobino בפריז, שנערך לעיני הנסיכה גרייס ממונקו, סופיה לורן, מיק ג'אגר, לייזה מינלי ושירלי בייסי. יותר מעשרים אלף איש השתתפו בתהלוכת הלוויה של בייקר, שהפכה לאמריקנית הראשונה שזכתה לקבורת כבוד צבאית מטעם הממשלה הצרפתית.
ג'וזפין בייקר, מאייקונים החשובים של התרבות הפופולארית, ממשיכה לשמש השראה ליוצרי קולנוע, מוזיקאים ומעצבים גם היום. עם השנים הפכה דמותה לסמל הכוח הנשי השחור, שאומץ על-ידי שחקניות וזמרות אפרו-אמריקאיות כגון דיאנה רוס, וויטני יוסטון וביונסה, ששחזרה את תהילת חצאית הבננות בהופעתה ב-2006.

Missed you...

קיבלתי את שני אלה במתנה מאחותי הקטנה, שקפצה לביקור קצר מפלורידה. על ה"פראדה" אין מה להרבות במילים, הוא מלווה אותי נאמנה מ-2007, עת הזמנתי אותו מ-ebay מבלי להריח -עד כדי כך אני סומכת על מיוצ'ה.

"גריי פלאנל", לעומתו, הוא סיפור לגמרי אחר. כשמזכירים את ג'פרי בין, ממגדירי המינימליזם האמריקאי של שנות ה-70, קשה לומר ששיירה של אימג'ים קופצת לתודעה, כמו שקורה עם המשולש האמריקאי בן דורו -רלף לורן, קלווין קליין והאלסטון. אולי אם מישהו ישפוך טונה של כסף להחייאת תהילתו של בין, עם מינוי של איזה קריסטוף דקרנין למעצב ראשי, אנחנו נתעניין ונעריך יותר את מורשתו (ונשלם מאות דולרים על פריטיו ברשת). בשבילי ג'פרי בין היה מעסיקו הראשון של אלבר אלבז, אותו לימד את רזי הפיט והרבידה לצד הסלידה מטרנדים, והוא גם האיש שיצר את אחד הבשמים האהובים עליי בכל הזמנים.

הכרתי אותו בשנתי הראשונה באוניברסיטה (הייתי בת 19) דרך חברה טובה, שחשפה בפניי את נפלאות הבישום הגברי לנשים. לעומת היום, אז אפשר היה לקנות את שקית הצמר האפורה בכל רשת פרפומריות, מה שעשיתי לאורך שנים. הוא מופיע כאחד מתוך 11 "הבשמים האל-זמניים" של ברנרד רוטצל, מחבר הספר "Gentelman. A Timeless Fashion", שהוא ספר השולחן שלי ועד שלא ארכוש את כל הפריטים המוזכרים בו כנראה לא ארגע:

עמוד שני, שורה תחתונה משמאל. גם ל"ווטיבר" של גארלן (עמוד שני, שורה עליונה מימין) אני מכורה -עליי או על בן הזוג

לאחרונה נתקלתי בצילום הזה של טוני טון מתוך "הדברים האהובים עליי" של פרנצ'סקו קמינלי, עורך האופנה של "ווג הום אינטרנשיונל" והגבר בעל הטעם המשובח בעולם (עם כל הכבוד לרוברט ראבנשטיינר):

מכאן

בין אם פרץ הנוסטלגיה ל"גריי פלאנל"היא חלק מתחביבי בלאתר ולנכס פריטי חברות ישנות, נטולות ההייפ והמחיר המנופח, אלה שאיכותם וחותמם נפלו בין הכסאות (ועל אלה בהמשך), ובין אם לא, נחמד לחזור לאהבות ישנות אחרי הפסקה ארוכה.