הכתבה הראשונה שייכת לרובריקת ה"אייקון", שנראה שאמשיך אותה כאן בעתיד. פרט משעשע -אם תקלידו "ג'וזפין בייקר" בוויקיפדיה בעברית זה יתן לינק לכתבה הזאת, שמזמן לא קיימת ברשת.
אז התעזרו בהרבה נחישות (זה ארוך מן הרגיל), הנה זה בא:
ג'וזפין בייקר: הפנינה השחורה
עד היום קשה להסביר איך הצליחה ילדה שחורה מסנט. לואיס שבמיזורי השמרנית, בתה של כובסת קשת יום, לכבוש בסערה את בירת העולם –פריז. היא פרצה את מגבלות מעמדה ומוצאה האפרו-אמריקני בשנים שהדבר היה בגדר חלום, כבשה במות אירופה בריקודיה החלוציים, המיסה אלפי לבבות מעל מסך הכסף, לחמה בגזענות ובנאציזם, אימצה שניים-עשר ילדים והפכה לאחד מסמלי תקופתה ולאגדה חיה.
פרידה ג'וזפין מקדונלד נולדה ב-1906 למציאות עגומה של עוני ומהומות על רקע גזעני, אשר האיצו בה לעזוב את הבית כבר בגיל 13. היא מתחילה להופיע עם להקות וודביל נודדות, ולבסוף שמה צעדיה לניו-יורק, המצויה בשיא פריחתה של התרבות השחורה. לאחר השתלבות במספר הפקות בתפקידי נערת מקהלה, אותם היא מטבלת בניחוח קומי, מלוהקת בייקר במופע "שחור" חדש, "La Revue Negre", המתוכנן לתור באירופה. ב-2 לאוקטובר 1925 היא עולה על במת תיאטרון ה-Champes Elysees בפריז ויוצרת סנסציה עם ארוטיות נטולת העקבות של ריקוד צ'רלסטון פראי ומוטרף, כשלגופה חצאית וקולר נוצות בלבד.
בן לילה היא הופכת מנערה אלמונית ל"פנינה השחורה", "האלה הקריאולית" ו"ונוס מברונזה", מעריציה מציפים אותה במתנות, ביניהם יהלומים ומכוניות, והיא מקבלת כ-1,500 הצעות נישואין. בייקר, עם עורה הכהה והבוהק, גפיה הארוכים ושער קצר המשוך בג'ל, הייתה להתגלמות סגנון הארט-דקו על עניינו הרב בתרבות האפריקנית ומוסיקת הג'ז, וכן לסמל השחרור המיני של שנות ה-20 וה-30. תנועתה האנרגטית, קומית וחושנית כאחד, לצד התלבושות הנועזות, ביניהם חצאית בננות הסאטן הנודעת, משמשות השראה לאלפי נשים, המנסות לחקות את המראה האקזוטי בעזרת תכשירים לשיער והכההת עור.
המעצב הגרפי פול קולין, שהנציח את דמותה בעשרות ליטוגרפיות, מציגה בפני האליטה החברתית והתרבותית של פריז. היא מבלה את זמנה בחברתם של ג'ורג' סימנון, ארנסט המינגוואי, גרטרוד שטיין, פ.סקוט פיצג'רלד ומדגמנת עבור פיקאסו ולה קורבוזייה. טעם אישי משובח ופופולאריות עצומה, המאפשרת אורח חיים נוצץ ואקסטרווגנטי, הכולל רכישת טירה עתיקה, טיפוח חיות מחמד אקזוטיות דוגמת צ'יטה, שאף מרבה להופיע עמה בציבור ועל במה, והוצאות עתק על תכשיטים ובגדים הופכים את בייקר ליקירת מעצבי האופנה בני התקופה, ביניהם פול פוארה וקריסטיאן דיור.
קשה לסכם את כל מפעלה של האישה המיוחדת הזו. הקריירה הבימתית שלה, שנפרסה על חמישים שנה, כללה שלושה סרטים, מספר תקליטים וסיבובי הופעות בכל רחבי העולם. ב-1937, בעקבות קבלת פנים צוננת וספוגת גזענות בארה"ב, הופכת בייקר לאזרחית צרפת, אותה היא משרתת כחברה בכוחות החופשיים בימי הכיבוש הנאצי. 
במהלך שנות החמישים והשישים היא הופכת לתומכת נלהבת בתנועה לשוויון הזכויות האמריקאית, ובביקוריה במולדתה מסרבת להופיע בעולמות הדוגלים בסגרגציה גזעית. במקביל מאמצת בייקר שניים עשר ילדים מקבוצות אתניות שונות, "שבט הקשת בענן" בפיה, במטרה לגבש אחווה משפחתית רב-לאומית. היא נפטרה ב-1975, ימים אחדים אחרי בכורת מופעה הרטרוספקטיבי בתיאטרון Bobino בפריז, שנערך לעיני הנסיכה גרייס ממונקו, סופיה לורן, מיק ג'אגר, לייזה מינלי ושירלי בייסי. יותר מעשרים אלף איש השתתפו בתהלוכת הלוויה של בייקר, שהפכה לאמריקנית הראשונה שזכתה לקבורת כבוד צבאית מטעם הממשלה הצרפתית.ג'וזפין בייקר, מאייקונים החשובים של התרבות הפופולארית, ממשיכה לשמש השראה ליוצרי קולנוע, מוזיקאים ומעצבים גם היום. עם השנים הפכה דמותה לסמל הכוח הנשי השחור, שאומץ על-ידי שחקניות וזמרות אפרו-אמריקאיות כגון דיאנה רוס, וויטני יוסטון וביונסה, ששחזרה את תהילת חצאית הבננות בהופעתה ב-2006.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה