קיבלתי את שני אלה במתנה מאחותי הקטנה, שקפצה לביקור קצר מפלורידה. על ה"פראדה" אין מה להרבות במילים, הוא מלווה אותי נאמנה מ-2007, עת הזמנתי אותו מ-ebay מבלי להריח -עד כדי כך אני סומכת על מיוצ'ה. "גריי פלאנל", לעומתו, הוא סיפור לגמרי אחר. כשמזכירים את ג'פרי בין, ממגדירי המינימליזם האמריקאי של שנות ה-70, קשה לומר ששיירה של אימג'ים קופצת לתודעה, כמו שקורה עם המשולש האמריקאי בן דורו -רלף לורן, קלווין קליין והאלסטון. אולי אם מישהו ישפוך טונה של כסף להחייאת תהילתו של בין, עם מינוי של איזה קריסטוף דקרנין למעצב ראשי, אנחנו נתעניין ונעריך יותר את מורשתו (ונשלם מאות דולרים על פריטיו ברשת). בשבילי ג'פרי בין היה מעסיקו הראשון של אלבר אלבז, אותו לימד את רזי הפיט והרבידה לצד הסלידה מטרנדים, והוא גם האיש שיצר את אחד הבשמים האהובים עליי בכל הזמנים.
הכרתי אותו בשנתי הראשונה באוניברסיטה (הייתי בת 19) דרך חברה טובה, שחשפה בפניי את נפלאות הבישום הגברי לנשים. לעומת היום, אז אפשר היה לקנות את שקית הצמר האפורה בכל רשת פרפומריות, מה שעשיתי לאורך שנים. הוא מופיע כאחד מתוך 11 "הבשמים האל-זמניים" של ברנרד רוטצל, מחבר הספר "Gentelman. A Timeless Fashion", שהוא ספר השולחן שלי ועד שלא ארכוש את כל הפריטים המוזכרים בו כנראה לא ארגע:
עמוד שני, שורה תחתונה משמאל. גם ל"ווטיבר" של גארלן (עמוד שני, שורה עליונה מימין) אני מכורה -עליי או על בן הזוג
לאחרונה נתקלתי בצילום הזה של טוני טון מתוך "הדברים האהובים עליי" של פרנצ'סקו קמינלי, עורך האופנה של "ווג הום אינטרנשיונל" והגבר בעל הטעם המשובח בעולם (עם כל הכבוד לרוברט ראבנשטיינר):
בין אם פרץ הנוסטלגיה ל"גריי פלאנל"היא חלק מתחביבי בלאתר ולנכס פריטי חברות ישנות, נטולות ההייפ והמחיר המנופח, אלה שאיכותם וחותמם נפלו בין הכסאות (ועל אלה בהמשך), ובין אם לא, נחמד לחזור לאהבות ישנות אחרי הפסקה ארוכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה