מזה שלושה חודשים אני מסתובבת עם גבות מובהרות עד כדי היעלמותן בנוף פניי, aka גבות מחוקות:
זה קרה בוקר אחד במהלך הביקור התקופתי אצל פליקס, האיש שחתום על השינויים שעבר שיערי בארבע השנים האחרונות (בלונד פרוקסידי, תספורת קומות גיאומטרית, קצוות וורודים, קצוץ ונחושת). סיכנתי את ראשי בכל פעם בתקווה לזכות באקססורי רדיקלי ש"יסחוב" כל הופעה חלשה.
גבות זה דבר אחר. שלי היו רחבות ודקות, טבעיות ומסודרות לכדי קו מושלם, אבל לא יותר מזה. האם היה זה הרצון לקדם את הקארה-החצי-בלונדיני שלי עוד צעד בדרך לאשלייה, החלטה שקולה על סמך היתרונות שבדבר (הגדלת פני שטח העפעף ואפשרויות איפור חדשות) או פניה של לארה סטון שניבטו מדף המגזין בו דפדפתי, הפור נפל. כמה קטן התו הזה, ככה גדול האימפקט שנוצר כשהוא חורג מן המקובל. התגובות להן אני זוכה בעודי מסירה את משקפי השמש הן הרמת גבה (!) ובהלה קלה, ורק מעטים, שאת טעמם אני באמת מעריכה, אוהבים.
וריאציות עם עפרונות עיניים נראו כצעד טבעי הבא: 
תאמינו או לא, זה קרה שתי דקות לפני התצוגה האחרונה של בלנסיאגה: 
והטייק-אוף המאוד מצולם של ה"נסיך" פלאיו: 
אבל עזבו, במקרה נתקלתי בפוסט הגבות של השותה וקם, ודרכו הגעתי לפוסט על לארה סטון, בו הוא מכריז על חמצון הגבות כעל טרנד עוד בספטמבר 2009! עד כמה גבותיה של אישה אחת יכולות להשפיע? כמה קצרה תהיה, אם בכלל, הדרך מדפי המגזינים לרחוב? והאם אני אספיק להגיע למספרה בזמן הזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה