זה תמיד קורה בהפתעה. תוך שיחת חולין, קריאה, שיטוט עצל ברחוב או צפייה אגבית בסרט ישן אתה מתוודא לשם, פריט או תופעה שלא הכרת קודם, וגל של התרגשות עצומה שוטף אותך. בלב הולם כשל כלב ציד ובאצבעות רועדות על המקלדת אתה טורף כל פיסת אינפורמציה שתשלים את התמונה. לבסוף נגלה לעינייך עולם שהיה ואיננו עוד, שמעתה יחיה מחדש בתוכך.
כך, יום בהיר אחד תהיתי על קנקנה של סוגיית נעלי האירוח, כי הרי כשאת מארחת עלייך להראות במיטבך, ואני במיטבי על עקבים. אף על פי כן, נורא מוזר לקבל את פני הבאים נעולה בעקבים גבוהים מאובזרי פלטפורמה/אבזמים/שריכות כשאת בבית. מצד שני, מגוון נעלי הבית הקיים בשוק עונה יותר לצרכי תרדמת חורף מאשר לאלו של אירוח זוהר. לאור המצב הרעיון להתאבזר בכפכפי עקב מעוטרי פרווה של בימבו מצויה פתאום נראה לי משעשע. מכאן חשיפת אבותיו האציליים של הפריט המעט וולגרי הזה –נעלי בודואר, או עקבי בית –היה עניין של שניות.
הווי הבודואר –שהיה עצלה (או עיסוק במלאכות יד, מוסיקה, איפור והתגנדרות) ואירוח לא רשמי בחדרה הפרטי של גבירת הבית, שהתפתח במאה ה-17 וזכה לעדנה מחודשת במחצית הראשונה של המאה ה-20. בין שנות ה-30 וה-50 זהר הפך למצרך מבוקש, ובהתאם למודל ההוליוודי על האישה היה להיות זוהרת מסביב לשעון. כך, גם פעילויות הבודואר דרשו מראה מוקפד וכן מלתחה מיוחדת, וכזו לא איחרה להתגבש -bed jackets, dressing gowns, lounging pajamas, peignoir sets ועוד פריטים רבים להן אין מקבילה בעברית, כולם בבדי הלנז'רי הקלאסיים –שיפונים, סאטנים, ז'ורז'טים ומוסלינים מעוטרי רקמה ותחרה. הנעליים התואמות, שלקרוא להן "נעלי בית" הוא פשע נגד האנושות, היו לרוב כפכפי עקב עם פתח הפיפ-טו מסאטן או קטיפה במגוון צבעים מרהיבים, מקושטות ברוזטות מטול, נוצות מראבו, פומפוני פרווה, קריסטלים, וולנים וסרטים.
כך, יום בהיר אחד תהיתי על קנקנה של סוגיית נעלי האירוח, כי הרי כשאת מארחת עלייך להראות במיטבך, ואני במיטבי על עקבים. אף על פי כן, נורא מוזר לקבל את פני הבאים נעולה בעקבים גבוהים מאובזרי פלטפורמה/אבזמים/שריכות כשאת בבית. מצד שני, מגוון נעלי הבית הקיים בשוק עונה יותר לצרכי תרדמת חורף מאשר לאלו של אירוח זוהר. לאור המצב הרעיון להתאבזר בכפכפי עקב מעוטרי פרווה של בימבו מצויה פתאום נראה לי משעשע. מכאן חשיפת אבותיו האציליים של הפריט המעט וולגרי הזה –נעלי בודואר, או עקבי בית –היה עניין של שניות.
הווי הבודואר –שהיה עצלה (או עיסוק במלאכות יד, מוסיקה, איפור והתגנדרות) ואירוח לא רשמי בחדרה הפרטי של גבירת הבית, שהתפתח במאה ה-17 וזכה לעדנה מחודשת במחצית הראשונה של המאה ה-20. בין שנות ה-30 וה-50 זהר הפך למצרך מבוקש, ובהתאם למודל ההוליוודי על האישה היה להיות זוהרת מסביב לשעון. כך, גם פעילויות הבודואר דרשו מראה מוקפד וכן מלתחה מיוחדת, וכזו לא איחרה להתגבש -bed jackets, dressing gowns, lounging pajamas, peignoir sets ועוד פריטים רבים להן אין מקבילה בעברית, כולם בבדי הלנז'רי הקלאסיים –שיפונים, סאטנים, ז'ורז'טים ומוסלינים מעוטרי רקמה ותחרה. הנעליים התואמות, שלקרוא להן "נעלי בית" הוא פשע נגד האנושות, היו לרוב כפכפי עקב עם פתח הפיפ-טו מסאטן או קטיפה במגוון צבעים מרהיבים, מקושטות ברוזטות מטול, נוצות מראבו, פומפוני פרווה, קריסטלים, וולנים וסרטים.
ברברה סטנוויק מפתה בכפכפי פומפונים ב"ביטוח חיים כפול" 1944 
כפכפי חדר ההלבשה של מרלן דיטריך עשויים סרט סאטן הארוג בשמה -מתנה מתנה מהסנדלר האמריקאי של הדיווה, אדוארד
אפשר לדמיין את גודל הביקוש ולו לפי מספר היצרנים –Nite-Aires, Honey Bugs, Baranee, Oomphies וכמובן הגדול מכולם, Daniel Green.
Courtesy of Daniel Green 1
Courtesy of Daniel Green 2 
Courtesy of Daniel Green 3
Courtesy pf Daniel Green 4
על אף שאישה הגונה לא הייתה חוצה את מפתן ביתה נעולה בהן, החומרים, היצירתיות והגימור הופכים את "נעלי הזהר הביתיות" של גרין לפריטי קוטור במושגים של היום, והן מבוקשות מאוד בקרב אספנים. החברה, שנוסדה בניו-יורק ב-1881 ממשיכה גם היום לייצר נעלי בית, אם כי הדגמים השמרניים ונטולי המעוף רחוקים שנות אור מאותן יצירות מופת, וגם חברות אחרות לא מרימות את הכפפה (עדיין). לכל אלה שיש בהן מן הפאם פטאל חיפוש קטן באיי-ביי, אטסי או באתר אחר המתמחה במכירת פריטי וינטג' בטוח יישא פרי. אני עדיין צדה את שלי.
בשנות ה-30 החברה ראתה את מוצריה כ'שובבים'
חלק מאוסף נעלי "דניאל גרין" של אנג'לה, אספנית וסוחרת וינטג' מאיווה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה