אחרי כמה שנים נמרצות, מבולבלות ומכוננות, שהיו אמורות לקבוע את הכיוון הכללי של חיי, שקעתי בלימבו של קפאון, שלפעמים היה מתסכל ולפעמים נוח, והגיע הזמן לפלס את דרכי החוצה. צעד-צעד, וגם חצי צעד זה בסדר, העיקר הוא התנועה, ומכאן הרעיון הגאוני לפצוח בכתיבת בלוג.
אני יודעת, בלוג חדש באפריל 2010 הוא בן משפחה של השלג דאשתקד, ולכן הפרולוג הזה לא ינצל מהנימה המתנצלת-מתרצת. על אף שחשיבה בפוסטים ופריימים קסמה לי עוד לפני בערך שלוש שנים, עת בה הייתי עדיין לחלק פעיל בתעשיית האופנה המקומית, ההתדיינות העצמית בנושא התארכה עד עכשיו. את הקונפליקט בין הרצון לתעד- מראות, אנשים, אאוטפיטים ופרויקטים מוצלחים של עצמי, לבין הצורך האינרטי להנצל מעדויות מצולמות ופתאטיות של מחלות ילדות למיניהן, פתר דבר מאוד טריוויאלי. כל בלוגר שעקבתי אחריו שיבח ושדרג עצמו במשך הזמן –מבחינת המראה, טיב הגרדרובה, חידוד הסגנון האישי ומיומנוית צילום. הישגים לא רעים לעומת כמה תמונות שאני בטוח אצטער אליהן בהמשך, לא?
תוכן העניינים כאן יסטה לפעמים מספינת האם, שהיא אופנה (נשים, גברים וילדים –המשפחה שלי מונה את שלושת הזנים) לשדות שלא כל כך זרים לה, והם מאוחדים תחת כיפתו של המושג אסטתיקה. החיים קצרים מדי בשביל שנקיף את עצמנו בחפצים, ארועים, חוויות ואנשים שלא גורמים לנו אושר ולא, אדם שמעולם לא שמע על הרהיטים של אימס, הסרטים של גודאר או על סיפור אהבתם המדהים של הדוכס והדוכסית מווינזדור לא יכול להבין, להעריך, לאהוב עמוקות ולחיות אופנה באמת.
אני יודעת, בלוג חדש באפריל 2010 הוא בן משפחה של השלג דאשתקד, ולכן הפרולוג הזה לא ינצל מהנימה המתנצלת-מתרצת. על אף שחשיבה בפוסטים ופריימים קסמה לי עוד לפני בערך שלוש שנים, עת בה הייתי עדיין לחלק פעיל בתעשיית האופנה המקומית, ההתדיינות העצמית בנושא התארכה עד עכשיו. את הקונפליקט בין הרצון לתעד- מראות, אנשים, אאוטפיטים ופרויקטים מוצלחים של עצמי, לבין הצורך האינרטי להנצל מעדויות מצולמות ופתאטיות של מחלות ילדות למיניהן, פתר דבר מאוד טריוויאלי. כל בלוגר שעקבתי אחריו שיבח ושדרג עצמו במשך הזמן –מבחינת המראה, טיב הגרדרובה, חידוד הסגנון האישי ומיומנוית צילום. הישגים לא רעים לעומת כמה תמונות שאני בטוח אצטער אליהן בהמשך, לא?
תוכן העניינים כאן יסטה לפעמים מספינת האם, שהיא אופנה (נשים, גברים וילדים –המשפחה שלי מונה את שלושת הזנים) לשדות שלא כל כך זרים לה, והם מאוחדים תחת כיפתו של המושג אסטתיקה. החיים קצרים מדי בשביל שנקיף את עצמנו בחפצים, ארועים, חוויות ואנשים שלא גורמים לנו אושר ולא, אדם שמעולם לא שמע על הרהיטים של אימס, הסרטים של גודאר או על סיפור אהבתם המדהים של הדוכס והדוכסית מווינזדור לא יכול להבין, להעריך, לאהוב עמוקות ולחיות אופנה באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה