יום שבת, 25 בספטמבר 2010
The leftovers
יום חמישי, 23 בספטמבר 2010
Personal boundaries
3. Scrunchy ballerinas -והגענו לאגף הנעליים הבלתי-אפשריות. יש לי זוג אחד כזה, של "טופשופ", שדפק לי לגמרי את עצם הבוהן בעקבות הלחץ שמפעיל הגומי על הקרסול התחתון. ההמצאה הגאונית של הגומי המושחל בתעלת הגפה פותרת את היצרן מבניית והקשחת העקב, דבר שימנע מנעל להחליק מהרגל. אבל במחיר כזה? מעניין אם נעליים מיוחסות מהסוג הזה של "פראדה" ו"לנוון" עושות את אותו הנזק.
4. Clogs & mules -כמה זה מעייף לאמץ את אצבעות הרגליים בכדי לא לאבד את כפכפי העקב, ששלטו בתחילת העשור! מעידות וכאבי תופת לגב התחתון יצאו לי מזה. כל זה נכון כפליים לגבי נעליים עם סוליית עץ, שנשכתי שפתיים למען יופיין עוד בגיל חמש. ולמרות הטרנד הקורץ -תודה, אבל לא, תודה.
6. Halter neck -במיוחד עם צווארון עומד כזה -כל מילה מיותרת. למי זה יכול להחמיא???
7. Waistcoat -או בפשטות, הווסט. ניסיתי הכל -וינטא'ג, גברי (ומי כמוני סוגדת ללבוש הגברי הקלאסי!), ארך, פרווה, ספארי, אתני-פולקלוריסטי. גם על קייט מוס זה נראה מתלהב ומאולץ בעיניי.
יום רביעי, 22 בספטמבר 2010
Abandon all hope, You who enter here...
יום ראשון, 19 בספטמבר 2010
A guilty pleasure
הכתבה הראשונה שייכת לרובריקת ה"אייקון", שנראה שאמשיך אותה כאן בעתיד. פרט משעשע -אם תקלידו "ג'וזפין בייקר" בוויקיפדיה בעברית זה יתן לינק לכתבה הזאת, שמזמן לא קיימת ברשת.
אז התעזרו בהרבה נחישות (זה ארוך מן הרגיל), הנה זה בא:
ג'וזפין בייקר: הפנינה השחורה
עד היום קשה להסביר איך הצליחה ילדה שחורה מסנט. לואיס שבמיזורי השמרנית, בתה של כובסת קשת יום, לכבוש בסערה את בירת העולם –פריז. היא פרצה את מגבלות מעמדה ומוצאה האפרו-אמריקני בשנים שהדבר היה בגדר חלום, כבשה במות אירופה בריקודיה החלוציים, המיסה אלפי לבבות מעל מסך הכסף, לחמה בגזענות ובנאציזם, אימצה שניים-עשר ילדים והפכה לאחד מסמלי תקופתה ולאגדה חיה.
פרידה ג'וזפין מקדונלד נולדה ב-1906 למציאות עגומה של עוני ומהומות על רקע גזעני, אשר האיצו בה לעזוב את הבית כבר בגיל 13. היא מתחילה להופיע עם להקות וודביל נודדות, ולבסוף שמה צעדיה לניו-יורק, המצויה בשיא פריחתה של התרבות השחורה. לאחר השתלבות במספר הפקות בתפקידי נערת מקהלה, אותם היא מטבלת בניחוח קומי, מלוהקת בייקר במופע "שחור" חדש, "La Revue Negre", המתוכנן לתור באירופה. ב-2 לאוקטובר 1925 היא עולה על במת תיאטרון ה-Champes Elysees בפריז ויוצרת סנסציה עם ארוטיות נטולת העקבות של ריקוד צ'רלסטון פראי ומוטרף, כשלגופה חצאית וקולר נוצות בלבד.
בן לילה היא הופכת מנערה אלמונית ל"פנינה השחורה", "האלה הקריאולית" ו"ונוס מברונזה", מעריציה מציפים אותה במתנות, ביניהם יהלומים ומכוניות, והיא מקבלת כ-1,500 הצעות נישואין. בייקר, עם עורה הכהה והבוהק, גפיה הארוכים ושער קצר המשוך בג'ל, הייתה להתגלמות סגנון הארט-דקו על עניינו הרב בתרבות האפריקנית ומוסיקת הג'ז, וכן לסמל השחרור המיני של שנות ה-20 וה-30. תנועתה האנרגטית, קומית וחושנית כאחד, לצד התלבושות הנועזות, ביניהם חצאית בננות הסאטן הנודעת, משמשות השראה לאלפי נשים, המנסות לחקות את המראה האקזוטי בעזרת תכשירים לשיער והכההת עור.
המעצב הגרפי פול קולין, שהנציח את דמותה בעשרות ליטוגרפיות, מציגה בפני האליטה החברתית והתרבותית של פריז. היא מבלה את זמנה בחברתם של ג'ורג' סימנון, ארנסט המינגוואי, גרטרוד שטיין, פ.סקוט פיצג'רלד ומדגמנת עבור פיקאסו ולה קורבוזייה. טעם אישי משובח ופופולאריות עצומה, המאפשרת אורח חיים נוצץ ואקסטרווגנטי, הכולל רכישת טירה עתיקה, טיפוח חיות מחמד אקזוטיות דוגמת צ'יטה, שאף מרבה להופיע עמה בציבור ועל במה, והוצאות עתק על תכשיטים ובגדים הופכים את בייקר ליקירת מעצבי האופנה בני התקופה, ביניהם פול פוארה וקריסטיאן דיור. קשה לסכם את כל מפעלה של האישה המיוחדת הזו. הקריירה הבימתית שלה, שנפרסה על חמישים שנה, כללה שלושה סרטים, מספר תקליטים וסיבובי הופעות בכל רחבי העולם. ב-1937, בעקבות קבלת פנים צוננת וספוגת גזענות בארה"ב, הופכת בייקר לאזרחית צרפת, אותה היא משרתת כחברה בכוחות החופשיים בימי הכיבוש הנאצי.
ג'וזפין בייקר, מאייקונים החשובים של התרבות הפופולארית, ממשיכה לשמש השראה ליוצרי קולנוע, מוזיקאים ומעצבים גם היום. עם השנים הפכה דמותה לסמל הכוח הנשי השחור, שאומץ על-ידי שחקניות וזמרות אפרו-אמריקאיות כגון דיאנה רוס, וויטני יוסטון וביונסה, ששחזרה את תהילת חצאית הבננות בהופעתה ב-2006.
יום רביעי, 15 בספטמבר 2010
Missed you...
"גריי פלאנל", לעומתו, הוא סיפור לגמרי אחר. כשמזכירים את ג'פרי בין, ממגדירי המינימליזם האמריקאי של שנות ה-70, קשה לומר ששיירה של אימג'ים קופצת לתודעה, כמו שקורה עם המשולש האמריקאי בן דורו -רלף לורן, קלווין קליין והאלסטון. אולי אם מישהו ישפוך טונה של כסף להחייאת תהילתו של בין, עם מינוי של איזה קריסטוף דקרנין למעצב ראשי, אנחנו נתעניין ונעריך יותר את מורשתו (ונשלם מאות דולרים על פריטיו ברשת). בשבילי ג'פרי בין היה מעסיקו הראשון של אלבר אלבז, אותו לימד את רזי הפיט והרבידה לצד הסלידה מטרנדים, והוא גם האיש שיצר את אחד הבשמים האהובים עליי בכל הזמנים.
הכרתי אותו בשנתי הראשונה באוניברסיטה (הייתי בת 19) דרך חברה טובה, שחשפה בפניי את נפלאות הבישום הגברי לנשים. לעומת היום, אז אפשר היה לקנות את שקית הצמר האפורה בכל רשת פרפומריות, מה שעשיתי לאורך שנים. הוא מופיע כאחד מתוך 11 "הבשמים האל-זמניים" של ברנרד רוטצל, מחבר הספר "Gentelman. A Timeless Fashion", שהוא ספר השולחן שלי ועד שלא ארכוש את כל הפריטים המוזכרים בו כנראה לא ארגע:
עמוד שני, שורה תחתונה משמאל. גם ל"ווטיבר" של גארלן (עמוד שני, שורה עליונה מימין) אני מכורה -עליי או על בן הזוג
לאחרונה נתקלתי בצילום הזה של טוני טון מתוך "הדברים האהובים עליי" של פרנצ'סקו קמינלי, עורך האופנה של "ווג הום אינטרנשיונל" והגבר בעל הטעם המשובח בעולם (עם כל הכבוד לרוברט ראבנשטיינר):
בין אם פרץ הנוסטלגיה ל"גריי פלאנל"היא חלק מתחביבי בלאתר ולנכס פריטי חברות ישנות, נטולות ההייפ והמחיר המנופח, אלה שאיכותם וחותמם נפלו בין הכסאות (ועל אלה בהמשך), ובין אם לא, נחמד לחזור לאהבות ישנות אחרי הפסקה ארוכה.