Girl, interrupted

היות ויסודיות היא השם השני שלי, המחקר לפוסט הזה העלה את ה"מד מן" ו"לחנך את ג'ני", שניהם משתמשים בעישון "סובראנייה" כמטאפורה לזוהר של סוף פיפטיז-תחילת סיקסטיז -לא מצאתי עדות לכך שהסיגריות הוורודות היו שגורות אז בשימוש יותר מבכל תקופה אחרות. אין לי בעיה עם זה שמאסתי ב"מד מן" כבר אחרי כמה פרקים, אבל קצת מביש להודות ש"לחנך את ג'ני" ("An education"), סרט שהתכוונתי לראות בלי שום קשר, נצפה בסוף מהפרספקטיבה הזאת.

לא יודעת ממה להתחיל -מהמשחק המדהים של קארי מוליגאן ופיטר סרסגארד, מבנייה עמוקה של דמויות, מקסם בו הופך סיפור קטן לדראמה מותחת מלאת רגש, הפסקול, הצבע, הויז'ואל או מעצם העובדה שהסרט מצליח להעמיד דמות פמיניסטית אמיתית וחזקה בתוך הקונטקסט השמרני של פרבר לונדוני טרום-ביטלזי. אפשר לומר אולי שניכר כאן הטאצ' הנשי של הבמאית הדנית לון שרפיג (שמורשת 'דוגמה 95' משתחררת לה טיפה בסצנת מירוצי הכלבים), למרות שהיינו כבר עדים לסרט גרוע שצילמה אן פונטיין על אחת הנשים החשובות של המאה ה-20, הלא היא שאנל, שמצטיירת בו כאישה אינרטית ששיחק לה המזל בלהשיג שני מאהבים עם כסף וקשרים.

ג'ני בת ה-16 משחררת לאוויר עולם מילים כמו אלגר, טרה שיק, פרה-רפאליטים וקאמי בכזו חינניות שאי-אפשר שלא להתאהב. היא צמאה לידע, לחיים בפול ווליום, ורק לרגע מתפתה לחוות את הכל במסלול מהיר. היא יודעת לשאול שאלות וגם לא משלה את עצמה בקשר לתשובות, ואחרי המהלומה הקשה היא מתעשתת, ובמקום לשקוע ברחמים עצמיים, בשיניים נלחמת על ההזדמנות השנייה. למרבה האירוניה, נושאים כמו לחץ חברתי לבחירת מסלול חיים "נכון" וחינוך נשי כדרך להעביר זמן עד להגעתו של הנסיך הגואל, שבאמת יעניק משמעות לקיומנו, אף פעם לא הפסיקו להיות רלוונטיים. "לחנך את ג'ני" יכנס יום אחד לרשימת סרטים מומלצים שאכין לדופינה כשתגדל, ובינתיים אני משתדלת ש"נסיכה" לא יהיה בין שמות חיבתה הרבים.

ולסצנה שממנה הכל התחיל:

It happened one day

...וקיבלתי מהתיקון את נעלי ה"בלנסיאגה" החדשות שלי. שבועיים לפני כן, במהלך שיטוט אקראי באחת מחנויות יד השנייה הקבועות, ראיתי בזווית העין שילוב מוכר למדי של חגורות עור גסות ואבזמים, והלב שלי נפל לתחתונים.

זה היה ב-2003, באיזה קורס בשנה ב' בו התבקשנו לבחור בית אופנה לצורך השראה, וכשהצעתי את "בלנסיאגה", המנחה שלי טיפה עיקמה את האף. ניקולא גסקייה, שעד שהזניק את "בלנסיאגה" ללב הקונצנזוס בקיץ 2005, נחשב עדיין, שש שנים אחרי שמונה למעצב הראשי של הבית הספרדי, לעוף מוזר, ל"מעצב של מעצבים". כמו פריטים רבים בקולקציות של גסקייה מקיץ 2001 ואילך, גם מכנסי סופר-סקיני בעלי המותן הגבוהה, שמלות גלישה משופעות חיתוכים אנטומיים, משחקי דרייפינג ושקיפויות בבדי רשת היי-טקיים, הדפסים דיגיטליים -כל מה שעושים היום שמות חמים כמו "פרואנזה שולר", "רודארטה" ו"אלכסנדר וונג" -הקדימו בהרבה את זמנם.

אך היה בקולקציה הזאת עוד חידוש, שיחלחל ויתעצם עד מהפכה של ממש: הנעליים. שיתוף הפעולה של גסקייה עם פייר הרדי החל אמנם ב-2001, אך זוהי שנת המפנה -הסטילטו העדין והנחבא-אל-הכלים פורש לגמלאות לטובת סנדל מאסיבי בעל פלטפורמה פנימית, עקב רחב וגבוה, חגורות שלובות מעור עבה ואבזמי ניקל במראה BDSM.

כמה התענגתי אז על קלואי סביניי בטוטאל לוק מהקולקציה, עם "בראון באני" בקאן...

זה אולי יישמע ספקולטיבי, אבל נעליים מסוג זה, שמאריכות ומעדנות את הרגל, מאזנות היטב גם את הסילואטות ההדוקות והקצרות, וגם את אלה הנפחיות, מאהובותיו הגדולות של גסקייה. מאז גובה ונוכחות אימתניים, המושגים בעזרת פלטפורמות חבויות או תושבות ועקבים אינסופיים בצורות שלא נראו קודם לכן רק הלכו ותפסו תאוצה -כן, הפלטפורמות העגולות של בריאן אטווד, העקב המוחסר של בררדי וה"ארמדילו" של מקווין כולן צאצאים של הסנדלים השחורים החדשים שלי!

ניקולאס קירקווד: the maverick

אנטוניו בררדי: the wannabe

אלכסנדר מקווין: the schizophrenic

ניקולא מון אנג', אני מקווה שזו תהיה התחלה של ידידות מופלאה...

FIrst steps

במרץ האחרון עמדנו בפתח הסוגייה הגדולה של רכישת נעליים ראשונות לדופינה. אחרי אין ספור ריזרצ'ים, קיטוטי רגליים, מדידות (אחת מהן אפילו הסתיימה בבכי וסירוב לעמוד או ללכת), מנת יתר של וורוד, כסף, לכה, פרחים ופאייטים הגענו לנעלי צעד ראשון של החברה האמריקאית Pediped, שרוב דגמיה נושאים אופי תינוקי-ווינטאג', מתוק ונוגה (לא רוצה להלאות בתמונות סכריניות, כנסו לאתר). לצערי, או יותר נכון לצערן של אמהות לילדים שמתחילים ללכת, הייבוא הסדיר של מוצרי החברה לארץ פסק, אך למזלנו, בהמלצת חברה טובה, עשינו סיבוב ב"טפליא" בצפון דיזינגוף, שעדיין מחזיקים דגמים אחדים. הזוג המושלם אותר די מהר -החומר (עור רך במידה), העיצוב (המוקסין הקלאסי), הצבע (נייבי) והגימור (תיפורים לבנים) ריגשו כנראה לא רק אותי -גם עבור הדופינה זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

והנה, בדיוק חודשיים ועשר מעלות צלסיוס מאוחר יותר, נחת על שולחננו הממתק הבא, ותודה לבייבי סיסטר ושירותי הדואר של אוסטין, טקסס. הקוטור הלבנבן, שכל כך מזכיר לי את שנות ילדותי הסובייטית, משווק על-ידי חברה אמריקאית בשם See Kai Run, שכמו ה-Pediped נוסדה בתחילת העשור על-ידי אמא לפעוט, שלא הצליחה למצוא פתרונות הנעלה -מה קורה שם באמריקה, the land of plenty?! הדופינה נראית מרוצה, למרות שלא נראה לי שהעור הדק מדי, שכבר נראה די חבוט, ישרוד את הקיץ במלואו.

ועד העידכון הבא בנושא -קבלו את הדופינה בהופעת בכורה על דפי הג'ורנל:

חג שבועות שמח!

Fancy a smoke?

עם השנים הנטייה שלי לעשן עברה אין ספור פאזות, עד שלבסוף קיבלה צורה של תחביב חברתי לשעות הערב, שלרוב ילווה שתיית אלכהל. כלומר, הריאות שלי לא דורשות ניקוטין ואני לעולם לא אעשן בהליכה, אבל לדימוי הויזואלי שיוצר הגוף, היד הכפופה והאצבעות החופנות סיגריה יש עליי כוח מאגי. ואם כבר טקס, אז שיהיה מחושב ומדויק, או במילים אחרות, "דווידוף" מגנום, בקופסא רחבה ושטוחה בעלת שני התאים, או לייט (בשום פנים לא סלימס), מצת בנזין משובץ צדף, מאפרת קריסטל...
יום בהיר אחד ביקר אותי רעיון מבריק: למה שהסיגריות לא יהיו צבעוניות? ואז נזכרתי בסיגריות האלה עם השם הנורא רוסי, "סובראנייה" (אסיפה), שניסו להיכנס לשוק המקומי במסע פרסום די מאסיבי לפני כמה שנים. אז לא התחברתי, אבל עכשיו... כמובן שאף קיוסקאי ברדיוס של חמישה קילומטר ממקום מגוריי לא שמע על דבר כזה, אבל לא אמרתי נואש.

בשיא חיפושיי ראיתי סופסוף את ה"סינגל מן" של טום פורד, ומה מופתע היה ידידי מיסטר מאסטרמיינד לקבל טלפון לילי והיסטרי: "היא מעשנת את הסיגריות הוורודות שלי! ג'וליאן מור, בסרט!" וכך היה. מור, בדמותה של צ'רלי, מניחה איפור סיקסטיזי בבודואר מעורר ההשתאות ומקבלת את פני ג'יימס כשבידה סיגריית פוקסיה בעלת הפילטר הזהוב. זה מה שקורה כשמישהו כמו פורד חייב לעמוד במגבלות תקופתיות בכל הקשור לתלבושות -במקום, הוא מתפרע בעיצוב הסט, עד כדי פרטים כמו הסיגריה המדוברת. ונראה שהוא נהנה. וגם אנחנו.

אתמול, די במקרה, השגתי את מבוקשי. בדרך אל הים, בבוגרשוב פינת הירקון, נאט פינקרטון שבי לחש לאוזני שאם יש מי שיקנה סיגריות כאלה, אלה הם התיירים -היש מקום יותר תוריסט-פרנדלי מקרבת הים? בנסיבות הקיימות גם המחיר לא היה מפתיע -שערורייתי, אך לא מפתיע: 39.90!!!

בתוך קופסת דגראדה צבעונית עם הטבעת זהב של נשר דו-ראשי, סמלה של הרוסיה הצארית, נחות להן, עטופות בנייר פרגמנט זהוב, סיגריות "סובראנייה קוקטייל" כיאלו היו גירי פסטל: פוקסיה, לילך, צהוב, סלאדין וורוד בייבי.

אבל הן לא רק יפות. "סובראנייה" , אחד ממותגי הסיגריות הוותיקים בעולם, נוסד בלונדון של 1879 על טהרת יצור ידני במסורת הרוסית , ועד מהרה הפך לספקם הרשמי של כמה מבתי המלוכה האירופאיים. כך שיש לנו כאן סיגריות פרימיום ליציאה -כן, ב"וויקיפדיה" קוראים להן evening-out style! אפילו לצ'ארלי, שלא הייתי מתנגדת לרבוץ קצת בחדר השינה שלה (ראש מיטה בריפוד איקאט טורקיזי, טלפון בצבע תואם, שייקר ושתי מנורות-זר שאי-אפשר-לתאר), אין מספיק מזומנים בשביל לצרוך את היפייפיות האלה על בסיס יומיומי -כשהיא לבד, בלי תסרוקת ואיפור וגבר נאה באופק, הסיגריה שבידה היא לבנה וכנראה פחות מיוחסת.

אה, והן כמובן מסרטנות, אפילו שזה רק mg 0.7. מישהו עובר בדיוטי?

MET you at the Gala

לא זוכרת כבר מה חיפשתי כשקפצו עלי התמונות של הגאלה השנתי של המט, שנערך אתמול. רשימת האורחים של אנה ווינטור תמיד שופעת סלבס הכי טרנדיים של אותה השנה, דוגמניות לדורותיהן, מעצבים, מוזות, עורכי המגזינים וסטייליסטים, שמצולמים ומחוזרים היום על-ידי התעשייה לא פחות מדיוות הוליוודיות.
יש לציין כי השנה נרשמה היענות מיוחדת לנושא הגאלה, "זהותה האופנתית של האישה האמריקאית", וזו הייתה שעתם היפה של המותגים המקומיים, כולל 'גאפ', שנתנו חסות לאירוע ולפרויקט צדקה, במסגרתו עוצבו שמלות קוטור עבור מספר שחקניות בידי המעצבים האמריקאיים המדוברים ביותר היום -האחיות מולבי ל'רודארטה', תאקון ואלכסנדר וונג.

היות ואין לי עניין בסקירה ממש מלאה מטעמי שיעמום, נתחיל באלה שציפיתי מהם ליותר ונקנח באלה שעשו את המלאכה כהלכה. פאדיחת הערב שמורה לסטפנו פילאטי ל-YSL, שחתום על שתיים מן ההופעות הגרועות של הערב -שמלת סאטן בצבע פוקסיה (פלס מוטיב גיפיורי שחור וגדול ממדים מעל, פלס כפפות, שער ואיפור מהגיהנום) של ג'נוארי ג'ונס וסרבל רכוס של טינה פיי.

ג'נוארי וטינה -שמישהו יגיד לה כבר להפסיק להתאמץ? מה איב היה אומר...

בין שלל השמלות הלבנות אלה של אמה ווטסון ('ברבריס') וחביבתי קירסטן דנסט ('רודראטה') לא ייזכרו כבחירות הטובות בחייהן.

אמה. סטודנטיאלי משהו, לא? מסכנה, היא מחויבת אל ביילי בחוזה... שאנל הולם אותך יותר

קירסטן. מי עוד תיראה כה חיננית בתוך שאריות וילון ונעליים משעשעות?

מאכזבות היו גם שמלותיהן של קייט בוסוורת ('ולנטינו'), קארי מוליגאן ('מיו-מיו') וקלואי סביניי ('פרואנצה שולר'), בחורות שמטיבות להתלבש בדרך כלל ואף נחשבות למובילות אופנתיות בביצה שלהן.

קייט. חבל שהגב החזק לא מחפה על הקדמי המשעמם וחסר הצורה.

נכון שקארי מוליגאן נראית כאילו היא הופרדה בלידתה מטאבי גוינסון, תופעת עולם הבלוגים?

קלואי. אולי רק הצבע.

נוכחות מרשימה הפגינו שתי נערות קלווין קליין -זואי סלדאנה, שמסתמנת כהבטחה אופנתית בעלת בחירות הרב-גוניות, ודיאן קרוגר, שיש לזכוף לזכותה גם את שדרוג האקססורי החנוט בעניבת אסקוט, הלא הוא ג'ושוע ג'קסון.

לטובה יש לציין גם את רלף לורן, ממייסדי האמריקנה, עם הנוכחות ההולכת והגדלה בתחום שמלות ערב, שהצליח לאחד תחת קורת גג אחת את ערבות הקאנטרי (טיילור סוויפט), האצולה האמריקאית (לורן בוש) ובת השכן, שלימים הופכת לכוכבת קולנוע (ג'סיקה ביל). לא רע בשביל יהודי מברונקס, הא?

אהבתי את שמלותיהן של רייצ'ל זואי ('מרק ג'ייקובס') ושארלוט גיינזבורג (בלנסיאגה'), כל אחת לגמרי בתוך מסגרת הרפרטואר שלה, ועל אף שפרס על מקוריות לא יוענק כאן, נקודות זכות על דיטיילים מעניינים בהחלט יינתנו.

רייצ'ל. קטיפת משי, דרייפינג, צהוב. טעים.

שארלוט. שמלה נהדרת, אך קצרה מדי, נעליים קשות קצת לעיכול מחוץ למסלול, ושיער-איפור לא מהטובים. אין, אני משוחדת. מעניין עד כמה ניקולא רודה בארון הבגדים שלה?

ולסיום, שימו לב לשמלת דבוטנטית מושלמת שרקח פיטר סום לזואיי קזאן ולקאמבק המלכותי של נעמי ווטס במקסי א-סימטרי בצבע פטל של סטלה מקרטני (הייתי בתוכה שזה 'לנווין'). אפשר להכתיר את המנצחת?

זואי. שלמות.

נעמי. איפה היית כל חיי?