No choice but to sew a kilt

מיס A הביאה לדופינה את הקיט הזה של תלמידת בית-ספר בנכר מביקורה בלונדון. עד שבאמת נוכל להתעטף בצווארון השאל המקסים חצאית קפלים משובצת חייבת להתפר. עוד משימה לרשימת DIY...

The russian invasion

רוסיה, אליה נוהרים לאחרונה סקוט שומאנים ואיוון רודיקים כאל מכה בהתהוות, הפכה בשנים האחרונות למתחרה החדשה והראוותנית במשחק המותגים, האנשים היפים, המסיבות הנוצצות והדברים הקורים. על אף הרקע הדל למדי במצב המדיני-חברתי-תרבותי של רוסיה העכשווית, לא יכולתי לפספס את הנוכחות המוסקבאית המכובדת בקרב פוקדי שבועות האופנה, שזוכים לתיעוד רחב יותר מזה של דגמי התצוגות. את אלה שהעין הציבורית הגלובלית צדה בכל אשר ילכו אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים. וזה בדיוק מה שעשיתי.

נתחיל מעורכות המגזינים הגדולים, נשות עיתונות מנוסות שאוחזות במושכות התעשייה, למרות שסגנונן נעדר אקסצנטריות ופרצופן אולי אינו מוכר לטומי טון:

1. אוולינה כרומצ'נקו, עורכת ה'אופיסייל' הרוסי, המגזין האינטליגנטי ביותר בשטח, היא גם מחברת הספר "הסגנון הרוסי" (בהוצאת Assouline ) וחברה בפאנל השופטים בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "גזר-דין אופנתי" בערוץ הממלכתי. היא רהוטה, אלגנטית ובעלת סגנון לא-רוסי במובן הטוב של המילה, על אף מספר בחירות תמוהות לגילה ולגזרתה לארועים מקומיים, כנראה לאות הזדהות עם הרוב.

כרומצ'נקו כפי שצולמה בידי יעל סלומה כאן, ביפו.

2. אליונה דולצקאיה עזבה השנה את תפקיד עורכת ה'ווג' הרוסי לטובת בלונדינית אנמית עם מיני קצר מדי בשם ויקטוריה דוידובה, ולכן היא במקום השני. בשיאו של המשבר הכלכלי האחרון, בגעש השמועות על פיטוריה הקרבים של אנה ווינטור, כיכבה דולצקאיה כמועמדת הבולטת להחליפה וזה מעניין, כי חיצונית היא מעין שלב ביניים בין ווינטור לרוטפלד. ככה הם אוהבים אותן ב'קונדה נסט'.

יפה, אצילית וכריזמטית -דולצקאיה בימים הטובים. היא עוד תכתוב על זה ספר.

מכאן קצרה דרכינו לעורכות-משנה וסטייליסטיות. רובן משעממות בסגנונן והרזומה שלהן מתהדר, בדומה לזה של חברותיהן האיטלקיות או האמריקאיות, בקריירת דוגמנות קצרה ובקשרים מנצחים.

3. אניה זיורובה מה'טאטלר' הרוסי מאמצת לליבה את כל מה שקצר מדי, צמוד מדי וחיוור מדי. מצד שני, מי אמר שסגנון אישי מפיל הוא תנאי חובה לסטייליסט מוצלח?

זיורובה ורזונה הקיצוני. מכאן

4. ייקטרינה מוכינה התבייתה על ה'ווג' הרוסי אחרי אין ספור הוצאות. היא מתעקשת על הנזרים בוהו-שיקיים והטרנדים הכי מעלי פיהוק, וכל זה על גבי נתונים מרשימים למדי.

מוכינה וה"אני מאמין" -מיני, נמר ו"שאנל". שתיים ראשונות מכאן, השלישית מכאן

5. דאשה ז'וקובה, שמונתה השנה לעורכת ה'פופ' הבריטי, גרמה להרמת גבות רבות, אך נראה שהיא מספקת את הסחורה. בתו של אוליגרך, ז'וקובה בכלל גדלה באל-איי, אם כי בעיני העולם היא לעולם תשאר רוסייה. יש לה מותג משלה, יופי, נטיות פילנטרופיסטיות ואת רומן אברמוביץ'. סגנון אישי -אין (ולא נורא).

ז'וקובה. מכאן, מכאן וכאן

נמשיך בעורכים/ות - סטייליסטיים/יות הפחות משעמים/ות:

6. נטליה אלאוורדיאן מה'הרפר'ס' הרוסי היא חמודה וחייכנית, בעלת סגנון אקלקטי עם נגיעות וינטג' נרחבות. פרס כספי יוענק למי שיחשוף את גילה או את זהות אביה/ בעלה (שק כסף כלשהו).

אלברדיאן. הסגנון הנעים כאלטרנטיבה להפגנת מותגים וולגרית. שתי הראשונות מכאן, השלישית מכאן

7. ייליסיי קוסצוב, הגבר היחיד ברשימה, החל את הקריירה בתחום בגיל 18. אחרי עגינות ב'ווג', 'אל' וסיטיזן K' המקומיים הוא נחת ב'מארי קלר' (זה מה נשאר?). היה ליד ימינה של ויקה גזינסקאיה, נערה מס' 8 שלנו, כשכבשה את פריז לראשונה. נראה שמאז עבר ביניהם חתול שחור, כי בימים אלה מבלה ויקה בחברתה של מירוסלאבה דומא, נערה מס' 9. מירה בטוח משדרגת אותה לביזנס.

קוסצוב -איפה ראיתם גבר רוסי כה מסוגנן? עשר פלאס פלאס. שתי הראשונות מכאן, השלישית מכאן.

8. ויקה גזינסקאיה התחילה את דרכה כסטייליסטית ב'אופיסייל', וכיום בבעלותה (או שלא?) מותג הנושא את שמה. מגבלות תקציביות (ביחס לזה של חברתה מירוסלאבה) מאתגרות אותה להמציא עצמה בכל פעם מחדש באמצעות וינטג' ופריטים בעיצובה. השראה של ממש בקרב אנשי התעשייה. מושפעת מאוד מן הקונסטרוקטיביזם הרוסי ומהפוטוריזם של שנות ה-60.

ויקה והקסדה. התמונה הראשונה החסירה בזמנו די הרבה פעימות מלבי. מכאן ומכאן.

נערות חברה רוסיות מאז ומעולם שאפו לסנוור את המערב בראוותנותן הנובורישית, אפילו כשדובר ברוזנות ונסיכות. הן צעירות, אין להן "כובע" רשמי לרוב, כמו שאין להן דאגות אובעיות מזומנים. הן משתעשעות עם אופנה, סגנונן של חלקן משתבח עם השנים, כשדימיון של רובן לא ממריא מעבר לרכישת אאוטפיטים שלמים היישר ממסלולי התצוגות.

9. מירוסלאבה דומא היא נערת חברה מבוססת במיוחד, הודות לאביה חבר הפרלמנט וכנראה גם לבעלה. היא נצנצה ב'הרפר'ס' בעבר, וכעת משמשת כתבת אורחת במספר הוצאות. מושא להערצתן של מאות נשים (שגם כמהות לכפתן האדום של 'לנווין').

דומא -כובשת. מכאן וכאן

The Sartorialist

10. ולבסוף הגענו לממצא החם -הכירו את אוליאנה סרגיאנקו, נערת פרברים בעלת עבר מפוקפק, שנישאה לפני מספר שנים למיליארדר מוכר במוסקבה והפכה לאשת חברה בולטת. כשנתקלתי בצילומיה לראשונה, לא היה לי ספק במוצאה הודות לתווים מושלמים של יפייפיה רוסית קלאסית. היא לא איחרה להציג את עצמה לעולם כצלמת (למי שחייב), ויש לה אפילו בלוג. אוליאנה (איזה שם נדיר ומרגש...) בוחרת פריטים שעוצבו בהשראה היסטורית או פולקלוריסטית והופכת אותם לאותנטיים, תלבושתיים עת היא מרכיבה את דמותה האקסצנטרית, שילוב של מטריושקה, נטשה רוסטובה ולילי בריק. Quelle diva!

סרגיאנקו. פרופיל וחזית. כל הארבע מכאן

חובבת מטפחות וברטים. מכאן וכאן

דיטה פון טיז -אחרייך. מכאן, כאן וכאן

מכאן

For now elegance

הנה מגיעה לה עונת מעבר הכה נחשקת והכה קצרה, ואיתה משבר הנעליים.

בעודי מדמיינת את הדגם שיהלום את מלתחת הסתיו שלי בצורה הטובה ביותר, זכרוני מגריל את נעלי המניפה שבתמונה, באדיבות "חשמל 15". היות והחיבור ביננו נוצר כחצי שנה אחרי שהדגם יצא לשוק, במקום הגרסה בנייבי זכיתי לזו בסלאדין-טורקיז, צבע שמעתה יהפוך, בלית ברירה, לבייסיק החדש. ותראו איך הוא תואם את צבעי הג'ורנל!

קצת מביך, אבל התמונה צועקת פדיקור. דחוף. ובלי הפרוטו-שאנל על הבהונות הפעם, בבקשה.

Ms. Cupid Bow Lips

לאהבתי ללין יאגר יש מגוון סיבות: גישתה מדעית-מחקרית לאופנה כאל חלק מקונטקסט התרבותי-היסטורי, סגנונה האישי היצירתי, ההומור העצמי, התמכרותה ל-Ebay ואוסף סריגי הסקי שבבעלותה.

עם אוסף בובות בקאסין ו... הסוודרים, כמובן!

בניגוד לקולגות מלוקקות מהוצאות אופנתיות, יאגר, תושבת הווילג', יחד עם חבריה כפטריק מקדונלד, מיקי בורדמן (ה"פייפר") ומייקל מאסטו (ה"ווילג' וויס"), מייצגת את הדמי-מונד הניו-יורקי האקסצנטרי, הרב-מגדרי והטיפה קלושארי.

עם פטריק מקדונלד

עם מיקי בורדמן

זה לא ששגעון המותגים זר לה -ההפך הוא הנכון -הם פשוט לא ניתנים לזיהוי בתוך בליל השכבות מלא הדיסוננסים שיוצר, יחד עם סילואטת הפקעת וסמליה המסחריים -"קסדת" נחושת, פנים מולבנים ושפתי קשת הקופידון המצוירות בליפסטיק בגוון דובדבן- סגנון אינטליגנטי, אקספרימנטלי ושובה לב, הניצב איפשהו בין האקסטרווגנטיות של איזי בלאו המנוחה, מופע הקרקס של אנה פיאג'י והאלגנטיות הקריקטורית של סוזי מנקס -כולן נשים לא יפות, לא צעירות ולא רזות. מה שמעניין בנשים אלה הוא שאין לשאיפתן לביטוי עצמי שום קשר להתיפייפות -גישתם לאופנה מונעת על-ידי קונספט, קריאת תיגר על מה שנחשב ליפה, נשי וסקסי.

סגנון כתיבתה שנון, אנטי-הייפי וכן, בראיונותיה את כוכבי השעה אין מקום לספקולציות -היא מפנה את הבמה למרואיין, מבלי להללו או לקטולו. בנוסף, מרבה יאגר לפנות לחוויות קנייה אישיות, אותן היא מסקרת מבלי לקחת את עצמה מדי ברצינות. היא מעידה על עצמה כקונה מתישה וקשת החלטה, המסוגלת לרכוש ולהחזיר את אותו הפריט מספר פעמים. עם מותגיה האהובים נמנים "קום דה גרסון", "לנוון" ו"פראדה".
פיטוריה המפתיעים מה-"וילידג' וויס" ב-2008, אחרי שלושים שנים של כתיבת תור, הביאו להידוק קשריה עם "ווג", "טראוול & לייז'ר", "ניו-יורק מגזין" ועוד, עבור חלקם היא כותבת און-ליין. הנה כמה ציטוטים:

על אובססיית האספנות-
"תנו לאחרים לבלות את שעות הפנאי בתרגול חבטת גב היד או בלימוד אורדו -גרסתי לבילוי נעים היא התחקות, מרדף, מתן-מיקח ורכישה ארעית של שטיחי אר דקו דהויים, ארוניות אכולות תולעים, עותקים מכורסמים של ירחונים ישנים עם שמות כמו "פריסילה המודרנית", טבעות מן המאה ה-18 הקלועות משערם של אנשים מתים, מעילי פלאפר מגוררים, ספלי תה סדוקים ומגוון פריטים אחרים שנותרו מן השנים שלפני מלחמת העולם השנייה."

"אני אספנית להוטה, ויש שיגידו קנאית, בעלת קטלוג משתנה של מושאי התלהבותי, שכרגע כוללים קרדיגני וינטאג' וצמידים משנות ה-20, בובות סמרטוטים של בקאסין, דמות קומיקס צרפתי מתחילת המאה, ותכשיטי ילדים ויקטוריאניים -נדירים, חמקמקים, ובלתי-נגישים ככל היותר."

עם "גויאר" בעיצוב אישי הנושא את דיוקנה

על חיקויים-
"הקוראים הקבועים של המדור יודעים שאני מעריצה מושבעת של רפליקות, חיקויים, העתקות וזיופים מכל הסוגים. אני מתרגשת למראה "הכמעט-מארני" ב"אולד נייבי", הפרוטו-פראדה האר-נובואי של "זארה", ההתחזות ל"בלנסיאגה" ו"פנדי" בדוכן שבין רחוב 14 לחמישית."

על קניין אישי-
"להעסיק קניין אישי זה כמו לשלם למישהו על השתתפות במסיבה נוצצת במקומך."

על שופינג-
"תראו את זה כך -זה לא רק קניות, אלא מחקר אוצרות . אני בונה אוסף, בדיוק כמו שחובב אמנות עושה, אלא במקום לחפש משהו לתלות על קיר, אני תולה זאת על גבי."

Finally mine!

סופסוף זוג מושלם של "דניאל גרין" נחת על סף דלתי! הנעליים האלה, מסתבר, חיכו רק לי, כי איך אפשר להסביר אחרת את העובדה שהשילוש הקדוש של צבע הפודרה החולמני, הרוזטה השופעת והמידה 7.5 מעולם לא ננעל? יש לציין כי מספור המידות שהיה נהוג ב"דניאל גרין" קצת שונה מן המקובל היום, והוא כולל אות ומספר לציון הרוחב+ מידה דו-ספרתית, לדוגמא "B70" או "2A75". למרבה הפלא הצפנים הפשוטים האלה נשארים בגדר תעלומה עבור המוכרים ברשת, שמעריכים את המידה על-פי אורך הסוליה. כיף להרגיש לפעמים סופי נבו.
אהה, והן משמיעות צקצוק כזה בזמן ההליכה -בגלל המסמרים החיצוניים בעקב. ג'אסט לאבלי.

Once upon a time

והנה, כהובטח , טעימה נוספת מהרזומה העיתונאי שלי. תאריך כתיבה: 24 לאפריל 2008. רציני וארוך למדי גם הפעם, אבל מזכיר נשכחות...

אופנת רחוב היא הפרשנות האישית של התכתיב החברתי לפרטים הנחשבים, בדרך כלל משיקולים שאינם רציונליים, ל"נכונים", "ראויים" ו"יפים" בנקודת זמן מסוימת. מיותר לומר שאותה פרשנות אישית יכולה להביע דווקא תגובת מחאה על נורמות הלבוש המקובלות, דבר המוליד אנטי-אופנה, שעם הזמן אף היא הופכת לחלק מהמיינסטרים, כמו שקרה לפאנק של שנות ה-70 או הגראנג' של שנות ה-90.

צילום אופנת הרחוב והן הווי המועדונים החל כתחביבם של בודדים, אשר ביקשו לתעד ולפאר תופעה תרבותית-חברתית שלרוב נטלו בה חלק –כך צולמו נשפים, מירוצים ושאר האירועים של החברה הגבוהה, שרק נציגיה יכלו להרשות לעצמם לעקוב אחרי שינויי האופנה. המצב השתנה עם עליית פולחן הנעורים והתפתחות הקונפקציה בשנות ה-50 וכן תופעת מחזור אופנת העבר (וינטאג') כחלק מהמגמות הפוסט-מודרניסטיות של שנות ה-60. הצעירים החלו לבטא עצמם במלבושיהם כחלק מתת-תרבויות שונות, שמטרתן מרד בממסד –טדי בויז, רוקבילי, בייקרס, זוט, סקינהדס והרשימה עוד ארוכה. בנסיון לבחון מחדש את גבולות המהוגן ולבדל עצמו מהסביבה יצר הדור הצעיר תמהיל אופנתי שנראה ברחובות הערים עד היום, ומקורו ברשתות האופנה לצד ארון הסבתא, מותגי יוקרה לצד שווקי הפשפשים והקאסטומייזינג.

ובאשר לתיעוד האינדיווידואל המוחצן, תמיד היה בסביבה מישהו שישלוף את העדשה –כך, הקפיא דיוויד ביילי את אווירת ה'סווינגינג לונדון' בסיקסטיז, פליס קוינטו ובובי מילר הנציחו את עידן הדיסקו בסטודיו 54 בסבנטיז ואיימי ארבוס התחקתה אחרי ניו-יורק של האייטיז, כאשר צילמה טיפוסים אקסצנטריים ברחובות הלואר איסט סייד, סוהו והאיסט ווילג’. בניינטיז זוהה הפוטנציאל המסחרי שבתיעוד אופנת הרחוב, שעם הזמן הפכה לגורם שהשפיע על הרגלי צריכת האופנה לא פחות ממסלולי התצוגות. נציגיהם של תאגידי ענק שוטטו ברחובות האופנתיים ופקדו את מקומות הבילוי הלוהטים ביותר של בירות העולם בניסיון לתעד את המתלבשים המצטיינים והייחודיים ובכך לזהות את המגמות המתהוות. היום, בעידן האינטרנט והמצלמה הדיגיטלית, עם צורך מוזר לתעד ולקטלג כל פרט בחיינו האישיים, בלוגים המתעדים אופנת רחוב מסביב לעולם הפכו לתופעה שכיחה למדי.

איימי ארבוס

סטודיו 54

Thecobrasnake

בזכות טעם אישי משובח, פתיחות אופנתית וראייה ייחודית של צבע, צורה ופרופורציה צלחו בלוגרים אחדים לרכוש מעמד בקרב עסקני האופנה, שמקפידים להזמינם לסיקור תצוגות, מסיבות שוות והשקות נוצצות בכל פינות תבל. עבור חלקם הפך התחביב לעיסוק של ממש, אתריהם מתחדשים על בסיס יומי, זוכים לאלפי כניסות, ביקוש בקרב מפרסמים ודירוג ברשימות כגון "100 מקורות ההשראה החשובים בתחום העיצוב". כאלה הם הבלוגים של סקוט שומן מ-"The Sartorialist", איוון רודיק מ-"Face Hunter", מרק האנטר מ-"The cobra snake" וצוות ה-"Misshapes". כל אלה הפכו למכתיבי טון של ממש, חלקם פרסמו ספרים, הציגו בתערוכות, ואם צולמתם על-ידם יהיה לכם מה לספר לנכדים.

The Sartorialist

Facehunter

בתל-אביב יש שני שחקנים עיקריים (וצנועים יותר) בזירה –יעל סלומה ונמרוד אביגאל (ל"ההולך ברחובות" ול-"ILook" בהתאמה), שמפיעילים את הבלוגים שלהם כבר יותר משנה ותופסים את "קורבנותיהם" בעיקר במשולש הטרנדי של קינג ג'ורג-שינקין-דיזינגוף. המצולמים לרוב צעירים עד צעירים מאוד, לרוב צבעוניים, יצירתיים ובלתי-צפויים, חלקם אורחים קבועים על דפי הבלוג ואף הספיקו להפוך לסטארים מקומיים בפני עצמם –מפלייריסטים בחנויות יד-שנייה נחשבות ועד סטייליסטים/ מלבישים/ כתבי-תלמידי-מעצבי אופנה.

ההולך ברחובות

התופעה כולה, ברוכה וחיובית ברובה, גרמה להיפוך היוצרות –לא עוד צלמים הצדים את המתלבשים המחתרתיים והאוונגרדים הנקראים בדרכם באופן מקרי, אלא גנדרנים הלבושים בקפידה על גבול המאמץ שתרים אחרי הצלם בתחנות הקבועות בשיטוטיו. גם הגלובליזציה ונגישות המידע לא עשו טוב למתלבש האינדיווידואלי –כולם מתעדכנים באותם המקורות, מאמצים את אותם הגימיקים ויוצרים ביקוש לאותם פריטי וינטאג', מה שגורם לפוקדי המסיבות בשטוקהולם להתלבש בדיוק, אבל בדיוק כמו חבריהם בגלזגו, מוסקבה או תל-אביב. רשתות האופנה גם הן לא נשארו מאחור –"קסטרו" העלתה ברשת פרויקט שבמסגרתו נערים אנונימיים זוכים להפקת אופנה פריסטייל אישית, ואילו TNT שאלה את פורמט הקמפיין החדש מ-'בלוגי אפנת רחוב תל אביבים'.

העלייה המטאורית של צילום אופנת הרחוב –מאיזוטריה למיינסטרים –ללא ספק לא תשאיר את הדברים כפי שהיו, ומעניין יהיה לעקוב אחרי התפתחותו. נקווה שרחובותינו יהפכו ללבושים טוב יותר, אפילו מתוך חששו של האדם הפרטי להתקל בצלם כשאינו במיטבו; שיצירתיות ומקוריות המתלבשים תמשיך להפרות, לרגש, לסקרן ולהצחיק אותנו, ולא ניחשף לעוד רצף חיוור של קורבנות אופנה חסרי אמירה וייחוד. ובינתיים –חייכו, נתפסתם!

Label talk

אני אוהבת תוויות, לפעמים עד כדי איבוד שיקול הדעת. כלומר, הבגד בא לפני -מגע הבד, הפיתוח, הפיט והגימור, רק שהתווית מהסוג הנכון ערבה לכל אלה מראש. התווית היא הצהרת כוונות, חותם הייחוס, תקציר קורותיו של בית אופנה -מסדנא קטנה לקאנון תרבותי, ותמצית שפתו העיצובית.

מתוך:( Fashion: A History from the 18th to the 20th Century ( Taschen

התווית של שאנל משנות ה-20 (הנדירה והמבוקשת ביותר) נושאת את שמה המלא, בכתב נטוי, הדגשה וציון המיקום: פריז. רק כעבור עשור תתגבש התווית האייקונית, המינימליסטית, בה כל אות ורווח הם כמכת פטיש על סדן. אני בספק אם "גבריאל שאנל, פריז" הייתה מוצאת את עצמה באותו המקום בו מצויה "ש.א.נ.ל" ב-2010.

והנה כמה איקונות מארוני.

Crazy B

עיצוביה של בטסי ג'ונסון עומדים, מבחינתי, על הקו הדק שבין טעם רע להברקה אקראית, או כמו שאמר מיסטר מאסטרמיינד, "לא הייתי שם אותה ואותך באותו המשפט". האובר-זי-אדג'ינס של לקה-לורקס-ורוד-שושנים-חברבורות מעורר בך פתאום משהו פנטזיונרי וילדותי שאי-אפשר לעמוד בפניו. הזוג שבתמונה הגיע לפני חודש מאיזה תמהוני שהדביק את כל הבולים, הסלוטייפים לאבטחה ופיתקית הכתובת ישירות על הקופסא. בנוסף, המידה התגלתה כגדולה, ואני כנראה אצטרך להפרד מהנס הורוד הזה, ובצער רב. מישהו מעוניין?

Alert: fashion magazines

כשהתחלתי לרכוש מגזינים באופן סדיר, בסביבות שנת 99, אמא שלי, בעודה מעלעלת בעמודי הכרומו של "ווג" האמריקאי, נאנחה ואמרה: "הז'ורנלים האלה יובילו אותך להפקרות". זה הרי טבעי לחשוק בכל היופי הבלתי מושג הזה ולהקרע ביו הרצוי והמצוי. ולמרות שתמיד ידעתי להסתדר, "לשאוב השראה" ו"לתרגם", כמה שהיא צדקה אז...

אני לא מכירה דמות המבטאת את המרדף הנשי הנצחי, פתאטי וראשוני גם יחד, אחרי יופי וגנדור, כמו אלוצ'קה הקניבלית, דמות משנית ברומן הקאלט של איליה אילף ויבגני פטרוב "שנים-עשר כסאות" (1927). אלוצ'קה, אשר זוכה לכינויה בשל הלקסיקון המתומצת לשלושים ומשהו מילה כאילו הייתה בת לשבט קניבלי, היא עקרת בית במציאות האפורה והרעבה של רפובליקת הבננות הבולשביקית החדשה. מתחרה בדמות היורשת מבית וונדרבילט (הכוונה היא, כנראה, לדוכסית ממרלבורו, או לאחת מקרובות משפחתה, למרות שמדליק היה לדמיין כי מדובר בגלוריה וונדרבילט השערורייתית, שרק נולדה ב-1924), אותה הכירה על דפי מגזין אופנה, עוקרת את שלוותה ומרוקנת את ארנק בעלה.

הפרק הבודד (מתוך ארבעים) שמוקדש לגברת הססגונית הזאת תמיד הצחיק אותי עד דמעות, והחלטתי לתרגמו לעברית -רגע לפני שגיליתי שהספר תורגם ב-2007 ע"י דינה מרקון (הוצאת "כרמל ירושלים"). לא הייתי עושה זאת טוב יותר:

אלוצ'קה בגרסה קולנועית מ-1970.

Classic flapper a-la Louise Brooks

1971. Silent movies vamp a-la Clara Bow

המאמץ המלחמתי של אלוצ'קה מוביל, בין היתר, לרכישת שני כסאות במכירה פומבית. הכסאות האלה הם חלק ממערכת של שנים-עשר כסאות אנגליים, אחריהם דולקים בנדר וקיסה, שני גיבורי הרומן, בתקווה לזכות ביהלומים המוחבאים, לכאורה, בריפודו של אחד מהם. במפגש עם אלוצ'קה מצליח בנדר לשכנעה כי השימוש במסננת תה חזר לאופנה בחברה הגבוהה, והיא מסכימה להמיר את הכסא שברשותה לאחת כזו שבנדר (במקרה) הכין מראש. שני האטריבוטים -מסננת התה וצווארון הפרווה הצבוע, לצד מילות הסלנג הפרטי שיצרה, הם חלק בלתי נפרד מתרבות הפופ הרוסית.

פסל לאלוצ'קה בחרקוב, אוקראינה: כיסא, צווארון הפרווה ומסננת התה