The newcomer

חיפשתי וחיפשתי, ופתאום הוא נפל עליי, בלי התראה מראש. זה מה שטוב בשווקי פשפשים -למרות הציפייה התמידית להפתעה, אתה אף פעם לא ערוך לקראתה.

לחבר החדש קוראים cinni, והוא נצר לשושלת ארוכה של מאווררים הודיים, שעיצובם נשאר נאמן לדגם המקורי מ-1949. היות ומדובר בסוג של רימייק, הפריט קשה לתיארוך, ולכן פניתי לחברה, ובחורה נחמדה בשם איבון ביקשה שאשלח תמונות וצילום התווית עם המספר הסידורי. גם אם נקבל תשובה וגם אם לא, הקיץ שלי בטוח יהיה נעים יותר עכשיו.

Eyebrows matter

מזה שלושה חודשים אני מסתובבת עם גבות מובהרות עד כדי היעלמותן בנוף פניי, aka גבות מחוקות:

זה קרה בוקר אחד במהלך הביקור התקופתי אצל פליקס, האיש שחתום על השינויים שעבר שיערי בארבע השנים האחרונות (בלונד פרוקסידי, תספורת קומות גיאומטרית, קצוות וורודים, קצוץ ונחושת). סיכנתי את ראשי בכל פעם בתקווה לזכות באקססורי רדיקלי ש"יסחוב" כל הופעה חלשה.

גבות זה דבר אחר. שלי היו רחבות ודקות, טבעיות ומסודרות לכדי קו מושלם, אבל לא יותר מזה. האם היה זה הרצון לקדם את הקארה-החצי-בלונדיני שלי עוד צעד בדרך לאשלייה, החלטה שקולה על סמך היתרונות שבדבר (הגדלת פני שטח העפעף ואפשרויות איפור חדשות) או פניה של לארה סטון שניבטו מדף המגזין בו דפדפתי, הפור נפל. כמה קטן התו הזה, ככה גדול האימפקט שנוצר כשהוא חורג מן המקובל. התגובות להן אני זוכה בעודי מסירה את משקפי השמש הן הרמת גבה (!) ובהלה קלה, ורק מעטים, שאת טעמם אני באמת מעריכה, אוהבים.

וריאציות עם עפרונות עיניים נראו כצעד טבעי הבא:

תאמינו או לא, זה קרה שתי דקות לפני התצוגה האחרונה של בלנסיאגה:

והטייק-אוף המאוד מצולם של ה"נסיך" פלאיו:

אבל עזבו, במקרה נתקלתי בפוסט הגבות של השותה וקם, ודרכו הגעתי לפוסט על לארה סטון, בו הוא מכריז על חמצון הגבות כעל טרנד עוד בספטמבר 2009! עד כמה גבותיה של אישה אחת יכולות להשפיע? כמה קצרה תהיה, אם בכלל, הדרך מדפי המגזינים לרחוב? והאם אני אספיק להגיע למספרה בזמן הזה?

Uffing her way back

הילדה האדמונית עם הקול המתפנק בשם אפי די עשתה לי את 2007. השילוב הלוליטאי של עיניים תמימות ופה מלוכלך הביאו את אנה-קטרין הארטלי, ילידת פלורידה, בזמן הנכון למקום הנכון -פריז, נו רייב בשיאו, "אד באנגר", וכולנו רצינו לדרוך את האקדח איתה בקיץ הצבעוני ההוא. כמובן שמגיע לה גם אקסטרה-קרדיט על ההופעה, עדיין בקאט-אאוט'ס וטי, על העמדה של האומן, במאי של אותה השנה.

מודל 2006-7

וכיאה לילדה שנקלעת לאמצע ההייפ, היא מגיעה לכל המסיבות ומתרועעת עם כל החבר'ה הנכונים, שמארק האנטר דבוק להם לתחת וגורם לכל העולם להזיל ריר מרוב קנאה. ב-2008 אפי כבר עוזבת את פידז, ילד-טוב-פריז (יש דבר כזה?) ומי שהתניע את הקריירה המוזיקלית שלה, ועוברת לזרועותיו המנוסות של אנדרה סראייבה, שמתהדר בטייטל רשמי של אמן גרפיטי, אבל בפועל הוא חתול רחוב אמיתי -בעלים של כמה מהברים והמועדונים החמים בפריז, חברו הקרוב של אוליבייה זאהם וקוטל איט-גרלז ידוע. אני בטוחה שהוא הקדיש לה איזה קעקוע או כתובת קיר, כי אנדרה תמיד עושה את זה בסטייל. ואפי, כשהיא רק בת 21, הופכת לפאם פטאל -פטמות נחשפות על ימין ועל שמאל, השער מובהר לכדי בלונד פרוקסידי והמלתחה משתדרגת לכדי בוהו-קוטור מושלם.

מודל 2008

הוא עם דאש סנואו על הטי, היא באאוטפיט חלומי

מודל 2009. הגבות המובהרות (עוד נדבר על זה). שמועות ראשונות על הריון מתחילות לצוץ

באוגוסט אותה השנה השניים נישאים רק בשביל להיפרד בקיץ 2009, כשבאוקטובר נולדת בתם הנריאטה. לאן את דוהרת, קידו? מה פאפא הארטלי מנע ממך?

בייבי הנריאטה. מסייה אוליבייה היה שם כדי לתעד

תהיתי מתי נשמע ממנה שוב. והנה, באוקטובר "אד באנגר" הודיעו על השקת אלבומה הראשון של אפי במאי, ובמרץ, ב"קוברהסנייק", אני נתקלת בפלאייר שמזמין להופעתה ב-16, וכמובן התיעוד של אותה ההופעה לא מאחר לבוא. ארבעה חודשים אחרי הלידה אפי נחושה בדעתה להוכיח לכולם שהיא אותה נערת מסיבות פרועה שנורא אוהבת להגיד "פאק" ו"קוק". לכבוד הקאמבק בחרה אפי בקארה ופוני בצבע דבש מהוגן לצד אוברול מכנסונים קצרצר, סטרפלס עם קאפים, אינלאייז מסאטן פלאס חגורה -שפנפנת פלייבוי קלאסית פר אקסלנס. אז הציצי אולי עדיין קצת גדול (ואפילו מנסה לפרוץ פה ושם את מגבלות הבד), ויש בטן קטנה, אבל האומץ, הבטחון העצמי ראויים להערכה, למרות שבפנים בטוח לא הכל שמפניה וורודה. אני אוהבת אותך, אפי.

I'm back!

Is there Hugh Hefner in the house?

חיבוקי עם סטיב אאוקי

ועם הקהל, שנראה נורא מרוצה (לא רק המחובק)

Boudoir affairs

זה תמיד קורה בהפתעה. תוך שיחת חולין, קריאה, שיטוט עצל ברחוב או צפייה אגבית בסרט ישן אתה מתוודא לשם, פריט או תופעה שלא הכרת קודם, וגל של התרגשות עצומה שוטף אותך. בלב הולם כשל כלב ציד ובאצבעות רועדות על המקלדת אתה טורף כל פיסת אינפורמציה שתשלים את התמונה. לבסוף נגלה לעינייך עולם שהיה ואיננו עוד, שמעתה יחיה מחדש בתוכך.
כך, יום בהיר אחד תהיתי על קנקנה של סוגיית נעלי האירוח, כי הרי כשאת מארחת עלייך להראות במיטבך, ואני במיטבי על עקבים. אף על פי כן, נורא מוזר לקבל את פני הבאים נעולה בעקבים גבוהים מאובזרי פלטפורמה/אבזמים/שריכות כשאת בבית. מצד שני, מגוון נעלי הבית הקיים בשוק עונה יותר לצרכי תרדמת חורף מאשר לאלו של אירוח זוהר. לאור המצב הרעיון להתאבזר בכפכפי עקב מעוטרי פרווה של בימבו מצויה פתאום נראה לי משעשע. מכאן חשיפת אבותיו האציליים של הפריט המעט וולגרי הזה –נעלי בודואר, או עקבי בית –היה עניין של שניות.
הווי הבודואר –שהיה עצלה (או עיסוק במלאכות יד, מוסיקה, איפור והתגנדרות) ואירוח לא רשמי בחדרה הפרטי של גבירת הבית, שהתפתח במאה ה-17 וזכה לעדנה מחודשת במחצית הראשונה של המאה ה-20. בין שנות ה-30 וה-50 זהר הפך למצרך מבוקש, ובהתאם למודל ההוליוודי על האישה היה להיות זוהרת מסביב לשעון. כך, גם פעילויות הבודואר דרשו מראה מוקפד וכן מלתחה מיוחדת, וכזו לא איחרה להתגבש -bed jackets, dressing gowns, lounging pajamas, peignoir sets ועוד פריטים רבים להן אין מקבילה בעברית, כולם בבדי הלנז'רי הקלאסיים –שיפונים, סאטנים, ז'ורז'טים ומוסלינים מעוטרי רקמה ותחרה. הנעליים התואמות, שלקרוא להן "נעלי בית" הוא פשע נגד האנושות, היו לרוב כפכפי עקב עם פתח הפיפ-טו מסאטן או קטיפה במגוון צבעים מרהיבים, מקושטות ברוזטות מטול, נוצות מראבו, פומפוני פרווה, קריסטלים, וולנים וסרטים.

ברברה סטנוויק מפתה בכפכפי פומפונים ב"ביטוח חיים כפול" 1944

כפכפי חדר ההלבשה של מרלן דיטריך עשויים סרט סאטן הארוג בשמה -מתנה מתנה מהסנדלר האמריקאי של הדיווה, אדוארד

אפשר לדמיין את גודל הביקוש ולו לפי מספר היצרנים –Nite-Aires, Honey Bugs, Baranee, Oomphies וכמובן הגדול מכולם, Daniel Green.

Courtesy of Daniel Green 1

Courtesy of Daniel Green 2

Courtesy of Daniel Green 3

Courtesy pf Daniel Green 4

על אף שאישה הגונה לא הייתה חוצה את מפתן ביתה נעולה בהן, החומרים, היצירתיות והגימור הופכים את "נעלי הזהר הביתיות" של גרין לפריטי קוטור במושגים של היום, והן מבוקשות מאוד בקרב אספנים. החברה, שנוסדה בניו-יורק ב-1881 ממשיכה גם היום לייצר נעלי בית, אם כי הדגמים השמרניים ונטולי המעוף רחוקים שנות אור מאותן יצירות מופת, וגם חברות אחרות לא מרימות את הכפפה (עדיין). לכל אלה שיש בהן מן הפאם פטאל חיפוש קטן באיי-ביי, אטסי או באתר אחר המתמחה במכירת פריטי וינטג' בטוח יישא פרי. אני עדיין צדה את שלי.

בשנות ה-30 החברה ראתה את מוצריה כ'שובבים'

חלק מאוסף נעלי "דניאל גרין" של אנג'לה, אספנית וסוחרת וינטג' מאיווה

...Why don't you

אחרי כמה שנים נמרצות, מבולבלות ומכוננות, שהיו אמורות לקבוע את הכיוון הכללי של חיי, שקעתי בלימבו של קפאון, שלפעמים היה מתסכל ולפעמים נוח, והגיע הזמן לפלס את דרכי החוצה. צעד-צעד, וגם חצי צעד זה בסדר, העיקר הוא התנועה, ומכאן הרעיון הגאוני לפצוח בכתיבת בלוג.

אני יודעת, בלוג חדש באפריל 2010 הוא בן משפחה של השלג דאשתקד, ולכן הפרולוג הזה לא ינצל מהנימה המתנצלת-מתרצת. על אף שחשיבה בפוסטים ופריימים קסמה לי עוד לפני בערך שלוש שנים, עת בה הייתי עדיין לחלק פעיל בתעשיית האופנה המקומית, ההתדיינות העצמית בנושא התארכה עד עכשיו. את הקונפליקט בין הרצון לתעד- מראות, אנשים, אאוטפיטים ופרויקטים מוצלחים של עצמי, לבין הצורך האינרטי להנצל מעדויות מצולמות ופתאטיות של מחלות ילדות למיניהן, פתר דבר מאוד טריוויאלי. כל בלוגר שעקבתי אחריו שיבח ושדרג עצמו במשך הזמן –מבחינת המראה, טיב הגרדרובה, חידוד הסגנון האישי ומיומנוית צילום. הישגים לא רעים לעומת כמה תמונות שאני בטוח אצטער אליהן בהמשך, לא?

תוכן העניינים כאן יסטה לפעמים מספינת האם, שהיא אופנה (נשים, גברים וילדים –המשפחה שלי מונה את שלושת הזנים) לשדות שלא כל כך זרים לה, והם מאוחדים תחת כיפתו של המושג אסטתיקה. החיים קצרים מדי בשביל שנקיף את עצמנו בחפצים, ארועים, חוויות ואנשים שלא גורמים לנו אושר ולא, אדם שמעולם לא שמע על הרהיטים של אימס, הסרטים של גודאר או על סיפור אהבתם המדהים של הדוכס והדוכסית מווינזדור לא יכול להבין, להעריך, לאהוב עמוקות ולחיות אופנה באמת.