יום שלישי, 9 בנובמבר 2010
For now elegance
יום ראשון, 7 בנובמבר 2010
Ms. Cupid Bow Lips
עם אוסף בובות בקאסין ו... הסוודרים, כמובן!

בניגוד לקולגות מלוקקות מהוצאות אופנתיות, יאגר, תושבת הווילג', יחד עם חבריה כפטריק מקדונלד, מיקי בורדמן (ה"פייפר") ומייקל מאסטו (ה"ווילג' וויס"), מייצגת את הדמי-מונד הניו-יורקי האקסצנטרי, הרב-מגדרי והטיפה קלושארי. 
עם פטריק מקדונלד

עם מיקי בורדמן
זה לא ששגעון המותגים זר לה -ההפך הוא הנכון -הם פשוט לא ניתנים לזיהוי בתוך בליל השכבות מלא הדיסוננסים שיוצר, יחד עם סילואטת הפקעת וסמליה המסחריים -"קסדת" נחושת, פנים מולבנים ושפתי קשת הקופידון המצוירות בליפסטיק בגוון דובדבן- סגנון אינטליגנטי, אקספרימנטלי ושובה לב, הניצב איפשהו בין האקסטרווגנטיות של איזי בלאו המנוחה, מופע הקרקס של אנה פיאג'י והאלגנטיות הקריקטורית של סוזי מנקס -כולן נשים לא יפות, לא צעירות ולא רזות. מה שמעניין בנשים אלה הוא שאין לשאיפתן לביטוי עצמי שום קשר להתיפייפות -גישתם לאופנה מונעת על-ידי קונספט, קריאת תיגר על מה שנחשב ליפה, נשי וסקסי.



פיטוריה המפתיעים מה-"וילידג' וויס" ב-2008, אחרי שלושים שנים של כתיבת תור, הביאו להידוק קשריה עם "ווג", "טראוול & לייז'ר", "ניו-יורק מגזין" ועוד, עבור חלקם היא כותבת און-ליין. הנה כמה ציטוטים:
על אובססיית האספנות-
"תנו לאחרים לבלות את שעות הפנאי בתרגול חבטת גב היד או בלימוד אורדו -גרסתי לבילוי נעים היא התחקות, מרדף, מתן-מיקח ורכישה ארעית של שטיחי אר דקו דהויים, ארוניות אכולות תולעים, עותקים מכורסמים של ירחונים ישנים עם שמות כמו "פריסילה המודרנית", טבעות מן המאה ה-18 הקלועות משערם של אנשים מתים, מעילי פלאפר מגוררים, ספלי תה סדוקים ומגוון פריטים אחרים שנותרו מן השנים שלפני מלחמת העולם השנייה."
"אני אספנית להוטה, ויש שיגידו קנאית, בעלת קטלוג משתנה של מושאי התלהבותי, שכרגע כוללים קרדיגני וינטאג' וצמידים משנות ה-20, בובות סמרטוטים של בקאסין, דמות קומיקס צרפתי מתחילת המאה, ותכשיטי ילדים ויקטוריאניים -נדירים, חמקמקים, ובלתי-נגישים ככל היותר."

עם "גויאר" בעיצוב אישי הנושא את דיוקנה


על חיקויים-
"הקוראים הקבועים של המדור יודעים שאני מעריצה מושבעת של רפליקות, חיקויים, העתקות וזיופים מכל הסוגים. אני מתרגשת למראה "הכמעט-מארני" ב"אולד נייבי", הפרוטו-פראדה האר-נובואי של "זארה", ההתחזות ל"בלנסיאגה" ו"פנדי" בדוכן שבין רחוב 14 לחמישית."
על קניין אישי-
"להעסיק קניין אישי זה כמו לשלם למישהו על השתתפות במסיבה נוצצת במקומך."
על שופינג-
"תראו את זה כך -זה לא רק קניות, אלא מחקר אוצרות . אני בונה אוסף, בדיוק כמו שחובב אמנות עושה, אלא במקום לחפש משהו לתלות על קיר, אני תולה זאת על גבי."
יום שני, 1 בנובמבר 2010
Finally mine!
אהה, והן משמיעות צקצוק כזה בזמן ההליכה -בגלל המסמרים החיצוניים בעקב. ג'אסט לאבלי.
יום חמישי, 28 באוקטובר 2010
Once upon a time
צילום אופנת הרחוב והן הווי המועדונים החל כתחביבם של בודדים, אשר ביקשו לתעד ולפאר תופעה תרבותית-חברתית שלרוב נטלו בה חלק –כך צולמו נשפים, מירוצים ושאר האירועים של החברה הגבוהה, שרק נציגיה יכלו להרשות לעצמם לעקוב אחרי שינויי האופנה. המצב השתנה עם עליית פולחן הנעורים והתפתחות הקונפקציה בשנות ה-50 וכן תופעת מחזור אופנת העבר (וינטאג') כחלק מהמגמות הפוסט-מודרניסטיות של שנות ה-60. הצעירים החלו לבטא עצמם במלבושיהם כחלק מתת-תרבויות שונות, שמטרתן מרד בממסד –טדי בויז, רוקבילי, בייקרס, זוט, סקינהדס והרשימה עוד ארוכה. בנסיון לבחון מחדש את גבולות המהוגן ולבדל עצמו מהסביבה יצר הדור הצעיר תמהיל אופנתי שנראה ברחובות הערים עד היום, ומקורו ברשתות האופנה לצד ארון הסבתא, מותגי יוקרה לצד שווקי הפשפשים והקאסטומייזינג.
ובאשר לתיעוד האינדיווידואל המוחצן, תמיד היה בסביבה מישהו שישלוף את העדשה –כך, הקפיא דיוויד ביילי את אווירת ה'סווינגינג לונדון' בסיקסטיז, פליס קוינטו ובובי מילר הנציחו את עידן הדיסקו בסטודיו 54 בסבנטיז ואיימי ארבוס התחקתה אחרי ניו-יורק של האייטיז, כאשר צילמה טיפוסים אקסצנטריים ברחובות הלואר איסט סייד, סוהו והאיסט ווילג’. בניינטיז זוהה הפוטנציאל המסחרי שבתיעוד אופנת הרחוב, שעם הזמן הפכה לגורם שהשפיע על הרגלי צריכת האופנה לא פחות ממסלולי התצוגות. נציגיהם של תאגידי ענק שוטטו ברחובות האופנתיים ופקדו את מקומות הבילוי הלוהטים ביותר של בירות העולם בניסיון לתעד את המתלבשים המצטיינים והייחודיים ובכך לזהות את המגמות המתהוות. היום, בעידן האינטרנט והמצלמה הדיגיטלית, עם צורך מוזר לתעד ולקטלג כל פרט בחיינו האישיים, בלוגים המתעדים אופנת רחוב מסביב לעולם הפכו לתופעה שכיחה למדי.
סטודיו 54



ההולך ברחובות
התופעה כולה, ברוכה וחיובית ברובה, גרמה להיפוך היוצרות –לא עוד צלמים הצדים את המתלבשים המחתרתיים והאוונגרדים הנקראים בדרכם באופן מקרי, אלא גנדרנים הלבושים בקפידה על גבול המאמץ שתרים אחרי הצלם בתחנות הקבועות בשיטוטיו. גם הגלובליזציה ונגישות המידע לא עשו טוב למתלבש האינדיווידואלי –כולם מתעדכנים באותם המקורות, מאמצים את אותם הגימיקים ויוצרים ביקוש לאותם פריטי וינטאג', מה שגורם לפוקדי המסיבות בשטוקהולם להתלבש בדיוק, אבל בדיוק כמו חבריהם בגלזגו, מוסקבה או תל-אביב. רשתות האופנה גם הן לא נשארו מאחור –"קסטרו" העלתה ברשת פרויקט שבמסגרתו נערים אנונימיים זוכים להפקת אופנה פריסטייל אישית, ואילו TNT שאלה את פורמט הקמפיין החדש מ-'בלוגי אפנת רחוב תל אביבים'.
העלייה המטאורית של צילום אופנת הרחוב –מאיזוטריה למיינסטרים –ללא ספק לא תשאיר את הדברים כפי שהיו, ומעניין יהיה לעקוב אחרי התפתחותו. נקווה שרחובותינו יהפכו ללבושים טוב יותר, אפילו מתוך חששו של האדם הפרטי להתקל בצלם כשאינו במיטבו; שיצירתיות ומקוריות המתלבשים תמשיך להפרות, לרגש, לסקרן ולהצחיק אותנו, ולא ניחשף לעוד רצף חיוור של קורבנות אופנה חסרי אמירה וייחוד. ובינתיים –חייכו, נתפסתם!
יום שלישי, 26 באוקטובר 2010
Label talk
מתוך:( Fashion: A History from the 18th to the 20th Century ( Taschen
התווית של שאנל משנות ה-20 (הנדירה והמבוקשת ביותר) נושאת את שמה המלא, בכתב נטוי, הדגשה וציון המיקום: פריז. רק כעבור עשור תתגבש התווית האייקונית, המינימליסטית, בה כל אות ורווח הם כמכת פטיש על סדן. אני בספק אם "גבריאל שאנל, פריז" הייתה מוצאת את עצמה באותו המקום בו מצויה "ש.א.נ.ל" ב-2010.
והנה כמה איקונות מארוני.






יום שישי, 15 באוקטובר 2010
Crazy B
יום שלישי, 12 באוקטובר 2010
Alert: fashion magazines






